מדוע נאם ח"כ זבולון אורלב מול בית כנסת ריק?

חבר הכנסת זבולון אורלב ישב בתוך הרכב שלו ושוחח בטלפון. העוזר שלו נכנס מדי כמה דקות לבית הכנסת השכונתי לבדוק אם הגיעו עוד אנשים. אף אחד לא הגיע. בית הכנסת נותר ריק ואורלב חיכה, וחיכה וחיכה. 

לפני חמש שנים חווינו את הכישלון הראשון שלנו כוועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לעודד את העירייה לפתח את השטחים הפתוחים שלאורך פסי הרכבת נטושים בדרום העיר. האיום: תוכנית בת 40 שנה לסלילת כביש לאורך הפסים שקמה פתאום לתחיה. 

ט"ו בשבט הראשון שלנו כהתארגנות קהילתית היה הזדמנות מצויינת להרחיב את המעגלים שלנו ולהגיע לקהלים חדשים. גייסנו מאות שקלים והפקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד לתושבי השכונה. להתארגנות הקהילתית שלנו הצטרפו עוד ועוד משפחות צעירות, אבל חסרונם של האזרחים הוותיקים הטריד אותנו. הרעיון לקיים סדר ט"ו בשבט בבית הכנסת השכונתי הוותיק, יחד עם חבר הכנסת זבולון אורלב, הקסים אותנו. היינו בטוחים שההמונים ינהרו. הפצנו פליירים, השקענו בכיבוד, ערכנו והדפסנו סדר ט"ו בשבט ייחודי ואף אחד לא בא. 

אחרי חצי שעה של המתנה הבנו שנכשלנו. למרות זאת לא ויתרנו על נוכחותו של חבר הכנסת במאבק השכונתי הקטן שלנו. ביקשנו ממנו להיכנס בכל זאת ולדבר בפני עשרת הפעילים השכונתיים המאוכזבים. הוא נכנס ודיבר מול בית כנסת ריק. אני ישבתי מולו בשורה הראשונה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטלית על מצב "וידאו" והוא התחיל לדבר. הסרטון פורסם בערוץ היוטיוב שלנו, העיתונות המקומית דיווחה על תמיכתו של הח"כ החברתי ואנחנו הצלחנו להוציא מהכישלון שלנו איזו כותרת חיובית. 

את הלקח שלנו למדנו: אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות מי שאנחנו לא. אנחנו לא צריכים להתחנף – גם לא לקהל שלנו, אנחנו לא נצליח להוציא את האזרחים הוותיקים מביתם בגלל פירות יבשים ועוגיות עבאדי. כדי לבנות קהילה, כדי לזכות באמון של תושבי השכונה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהוכיח שאנחנו רציניים. וזה מה שעשינו: עם החברה להגנת הטבע הקמנו גינה קהילתית; יחד עם תושבים ומתכננים קיימנו "סדנה לתכנון פארק המסילה"; עם סטודנטים מבצלאל הקמנו מסלול הליכה לאורך הפסים, "מסלול הקיפוד"; ואפילו הפקנו את "מעיפים את החומה" - סרטון עלילתי קצר בו מככבים ילדי השכונה. המעגלים שלנו התרחבו, השותפויות התרבו, ההישגים הפכו למשמעותיים יותר ויותר וכיום האזרחים הוותיקים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. 

מחר, יום ג', 5.3.13, יחנוך ראש העיר ניר ברקת את הקטע השלישי של פארק המסילה, הקטע שעובר בשכונת גוננים לכיוון בית צפפא והקטמונים. בעיניי זה הקטע המשמעותי של הפארק, זה הקטע בו מרגישים את הייחודיות שלו. ירושלמים מכל הסוגים והמינים צועדים ורוכבים על אופניים – זה לצד זה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ילדים ומשפחות צעירות לצד אזרחים ותיקים.

מחר אנחנו נחגוג את הפארק, אבל החגיגה האמיתית היא הקהילה שיצרנו, החיבורים בין האנשים ובין השכונות. נחגוג את ההתחדשות הקהילתית של גוננים את פריחתן של הקהילות הצעירות לצד ויחד עם הקהילות הוותיקות. אתם מוזמנים. 

חנוכת פארק המסילה בשכונת גוננים במעמד ראש העיר ניר ברקת תתקיים ביום שלישי, 5.3.13, בשעה 16:00. 

"היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה"

טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" ב-17.8.12

בשבועות האחרונים החליפו כאן מהלומות מילוליות שניים מיקירי ירושלים: סגן ראש העיר פפה אללו (מרצ) והמנכ"ל לשעבר של החברה הירושלמית למינהלים קהילתיים צביקה צ'רניחובסקי. הרקע הוא יוזמות פוליטיות מקבילות של שני הצדדים להריץ מועמד פלורליסטי בבחירות הקרובות כנגד ראש העיר המכהן ניר ברקת.

היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה ומניעיה מעוותים ופסולים. צ'רניחובסקי לא סולח לברקת על סגירת החברה הירושלמית שאותה ניהל. מאוחר מדי לקיים דיון על נחיצותה של החברה הזו. היא איננה קיימת. אבל המשקעים, האווירה העכורה ונראה שגם תאוות נקם – הם אלה שעומדים מאחורי הקמת הפורום הירושלמי למציאת מועמד חלופי לניר ברקת.

במרצ המצב קשה שבעתיים. בכוונתם להריץ מועמד לראשות העיר, שלישי במספר אחרי ברקת והאביר על הסוס הלבן של צ'רניחובסקי, זאת במטרה "להפגין כח, אף שהסיכויים שלו לזכות קלושים" כך לדברי אחד מחברי המועצה מטעם המפלגה. אללו הצהיר שלא הצביע לניר ברקת בבחירות האחרונות אלא העדיף לנקוט בצעד חסר אחריות ולשים בקלפי פתק לבן, ולמרות זאת הוא חבר של כבוד בקואליציה של ניר ברקת. "יש לי הרבה מה להגיד על ניר ברקת" הוא כתב כאן לפני כמה שבועות, אבל לא אמר מילה. לא טובה ולא רעה. "אין זה הזמן והמקום" הוא נימק כאילו מדובר בתוכניות התקיפה הישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן.

אז בואו נדבר אנחנו על ברקת. הוא לא מושלם. עד לאחרונה היתה תחושה שהוא לא פועל בנחישות מספקת נגד פעילות חרדית בשכונות פלורליסטיות. בחודשים האחרונים הוא הוכיח שהוא יכול אחרת ובואו נקווה שהמגמה הזו תימשך. רחובות ירושלים יכולים להיות נקיים יותר, ובוודאי שהוא יכול לעשות הרבה יותר למען הנוסעים בתחבורה הציבורית. אבל אי אפשר לקחת ממנו את היתרון הגדול ביותר שלו: הוא עושה, והרבה, למען תושבי ירושלים.  

אחרי שני ראשי עיר גרועים שדרדרו את ירושלים לעברי פי פחת – ניר ברקת מדבר מעט ועושה הרבה: הוא משקיע יותר בשכונות ובניגוד לקודמיו הוא שם את התושבים במרכז: הוא משקיע יותר בחינוך ומקדם יוזמות שצומחות מהשטח, הוא עורך בחירות במינהלים הקהילתיים ובכך יוצר התחדשות קהילתית וחברתית, מתכנן ומתקצב פארקים וריאות ירוקות ברחבי העיר, מקדם בניית אזורי תעסוקה ומסחר בכניסה לעיר ובאזור מלחה, ומתכנן במרץ את הקווים הבאים של הרכבת הקלה. וחשוב לא פחות: דלתות לשכתו פתוחות בפני כל דורש ולשכתו שוקקת חיים ופועלת במרץ. הוא עקשן, הוא נחוש, הוא אוהב את ירושלים ואנחנו צריכים אותו כאן לעוד קדנציה או שתיים. לפחות. כי ברקת הוא ראש העיר הכי טוב שהיה לירושלים בעשרים השנים האחרונות.

דמויות כמו נחמן שי או דליה איציק, פליטי קדימה שכנראה לא יזכו לראות את הכנסת הבאה מבפנים, חושקים בכס ראש העיר מהסיבות הלא נכונות. הקומה השישית בכיכר ספרא איננה סידור עבודה לפוליטיקאים כושלים.

אם יוזמתם של צ'רניחובסקי ואללו תצליח, אנו עלולים למצוא ארבעה מתמודדים על ראשות העיר: ברקת, שני מועמדים קיקיוניים אחרים שיזנבו בו, ומועמד חרדי שעלול להיבחר בגלל הפיצול במחנה הפלורליסטי. ראש עיר חרדי יפעל למען אינטרסים סקטוריאליים ויעצור את הליכי ההתחדשות הקהילתית, הפיתוח והצמיחה שמוביל ברקת. ירושלים תחזור לימיה האפורים, הימים בה צעיריה נטשו אותה במקום לקחת את האחריות על גורלה.

מוטב לאללו ולצ'רניחובסקי לזנוח את חזון העיוועים שלהם ולשתף פעולה עם ראש העיר המכהן ולתרום מניסיונם העשיר לטובת הכוחות הצעירים בעיר שלוקחים אחריות על עתיד העיר.

לגוננים מגיע יותר. הצביעו עבורי בבחירות למינהל קהילתי דרום

לקח לי הרבה זמן להבין שהנחת היסוד שלי לא מדויקת. שהכוח שאני מייחס לתקשורת הוא לא כזה חזק, ושכוחה של קהילה – משמעותי הרבה יותר ממה שחשבתי. 

לפני קצת יותר מארבע שנים, הקמתי יחד עם פרופ' קימי קפלן ותושבים נוספים את ועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה: לעודד את העירייה להקים פארק לאורך פסי הרכבת הנטושים בדרום העיר – זאת במקום כביש שעמד להיסלל במקום. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאת המאבק הזה ננהל דרך התקשורת. הייתי עיתונאי, הכרתי את המערכות מבפנים וידעתי שבידיים של התקשורת יש כוח גדול. שכונת מגורינו, שהיתה הבסיס לפעילות שלנו – גוננים, התאפיינה כשכונה בה יש חוסר אמון בין התושבים לבין העירייה והממסד. חוסר האמון הבסיסי (וההדדי) הוא זה שהוביל את העירייה להזניח את מרחביה הציבוריים של השכונה ולהשקיע בהם רק לצרכים כלל עירוניים. עם כזו קהילה, כך הנחתי, לא נצליח ליצור שינוי. 

רק אחרי שנתיים של פעילות הבנתי שהתקשורת היתה בסך הכל כלי עזר חיוני בדרך להשיג את המטרה. דווקא הקהילה היא זו ששינתה את תמונת המצב לחלוטין. לחזון שרקמנו הצטרפו מדי שבוע עוד ועוד תושבים ומאות מהם לקחו ולוקחים חלק בפעילות של הוועד. הכוח של התושבים, שהתחיל מהזוגות הצעירים של השכונה וכיום זוכה לתמיכה רחבה של הדור הוותיק שלה, הוא זה שיצר את השינוי. בחדרי הישיבות של כיכר ספרא הצגנו נתונים מדוייקים, אבל מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות היה עשרות ומאות התושבים שבאו שוב ושוב לפעילות השונות למען הפארק. הם יוצקים תוכן אמיתי לפעילות, הם הבסיס הרחב והחזק לעבודה מול מקבלי ההחלטות, הם מוסיפים אנרגיה משמעותית וחיונית וביחד הגענו בפרק זמן קצר למקומות ויעדים שרק חלמנו עליהם. 

זאת לא היתה צריכה להיות העבודה שלנו. לשם כך הוקמו בירושלים המינהלים הקהילתיים. בשלהי שנות השמונים הבין ראש העיר המיתולוגי טדי קולק שהעירייה לא מצליחה להגיע לשכונות ולתת מענה לתושבים. הוא הפך את המתנ"סים למינהלים קהילתיים. ממוסד קהילתי שמספק חינוך לא פורמאלי הוא ניסה להפוך אותם למוסדות של דמוקרטיה השתתפותית. מקום בו התושבים באמצעות הנהגה מקומית מגדירים את הצרכים העירוניים שלהם ומקדמים אותם מול העירייה והרשויות. ראשי הערים אחריו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, לא אהבו את מוקדי הכוח החדשים וראו בהם איום. הם ייבשו את המינהלים, התעלמו מהם ונתנו להם לשקוע בגרעונות וחובות עתק. חלקם שרדו את המשבר, אחרים התכנסו לתוך עצמם ואיבדו את הרלוונטיות הקהילתית שלהם. כזה היה המינהל הקהילתי בגוננים, בקטמונים וברסקו. 

ראש העיר ניר ברקת מוביל תהליך של התחדשות במינהלים. הוא הכריז על קיומם של בחירות ובנחישות האופיינית לו הוא מממש את ההתחייבות. בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי 13.12.11 יתקיימו בחירות בכמה מינהלים בהם גם למינהל הקהילתי דרום שכולל את גוננים, קטמונים, רסקו והסביבה. 

החלטתי להתמודד. זה תפקיד ללא שכר וללא סמכויות. היכולת של נבחרי ציבור במינהל קהילתי להשפיע הוא רק באמצעות לגיטמציה ציבורית - האמון שהקהילה מביעה בנבחריה. הניסיון שלי בשנים האחרונות בשכונה לימד אותי באילו מקומות עליי לפעול ולשנות:

1. קהילתיות. כדי להצליח המינהל הקהילתי צריך לחזק את הקשרים שלו עם הקהילות השונות ובמקרים רבים גם ליצור את הקהילות הללו: קשר ישיר עם התושבים; כנסים ציבוריים בנושאים רלוונטיים; עיתון שכונתי; אתר אינטרנט אקטואלי ומעודכן; והכי חשוב – עובדים קהילתיים והנהלה נבחרת ששומרת על קשר בלתי אמצעי עם תושבי השכונה. כל אלו הם הבסיס להצלחת המינהל הקהילתי. 

2. חינוך. אם יש תחום בו השכונה לא מממשת את הפוטנציאל שלה – חינוך הוא התחום הזה. מוסדות החינוך בשכונה אינם משרתים את תושביה וילדיה ואלו נודדים לשכונות אחרות כדי לקבל את מה שמגיע להם. בית הספר הממלכתי הדתי החדש שהוקם בשכונה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית בגלל מחסור במבנה ראוי. הקהילה החילונית/מסורתית בשכונה נמצאת במצב גרוע יותר. היא איננה מגובשת כמו הקהילה הדתית ופתרונות החינוך לילדיה נמצאים רחוק מאזור המגורים שלה. שני בתי ספר ממלכתיים, אחד דתי והאחר פלורליסטי, הם היסודות של השכונה ושל הקהילה. 

3. מרחבים ציבוריים. ההזנחה במרחבים הציבוריים של השכונה זועקת. אמנם בשנים האחרונות ניר ברקת השקיע כאן: במגרש ספורט, במרכז מוסיקה, ואפילו בגן משחקים אחד או שניים. אבל זה ממש לא מספיק. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שהשאירה את תשיותיה הפיזיות של השכונה אי שם באמצע המאה העשרים. הקהילה היא זו שצריכה לקבוע מה סדרי העדיפויות, היא זו שצריכה ליזום ולהוביל את העירייה ואגפיה לתוך השכונה: שיקום גינות המשחקים, החזרת המדרכות להולכי הרגל, התאמת התחבורה הציבורית ליעדי התושבים ועוד המון משימות. 

אלו משימות קשות ומורכבות וכדי להצליח בהם צריך ליצור שותפויות. במרחב בו מתקיימות הבחירות יש מגוון רחב של קהילות מסוגים ומינים שונים. 

השותפים שלי לחזון הם דמויות מוכרות בשכונה ומייצגים קהילות מגוונות: בגוננים – גדי אורבך ממקימי ממ"ד גוננים, ושי ברנץ תושב השכונה מיום היוולדו. ברסקו – הילה ליפניק אם צעירה עם מומחיות ביזמות חברתית, ועמית טרייסטר פעיל ויזם בתחום החינוך. זו נבחרת מגוונת שמשקפת את המגוון הרחב של תושבי השכונה: גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ילידי השכונה ותושבים חדשים, משפחות צעירות וותיקות. לכל מצביע יש זכות לבחור ביותר ממועמד אחד. תושבי שכונת גוננים יכולים לבחור בשלושה מועמדים. בשכונת רסקו וסביבתה – בשניים. 

כדי להצליח אני צריך את עזרתכם. אם אתם גרים בשכונה – תצביעו לנו. הבחירות יתקיימו ביום שלישי, 13.12.11. מלאו את טופס הרשמה ואנחנו כבר נזכיר לכם ביום הבחירות לבוא ולהצביע. 

אלו מכם שגרים מחוץ לשכונה – אתם חשובים לא פחות. נשמח אם תעבירו את המאמר הזה הלאה – למי שגרים בשכונה או בסביבתה. אנחנו עובדים ללא תקציב וההצלחה שלנו תלויה ביכולת להגיע לכמה שיותר אנשים ולהוציא אותם מהבית ביום הבחירות. לבד לא נצליח. אנחנו חייבים את עזרתכם. 

לכו להצביע!

ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה. 

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד. 

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד. 

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה. 

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.

מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?

כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו. 
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא  – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.

היה לא טוב, היה יוסי

עו"ד יוסי חביליו היה צריך להתפטר מזמן. אני מצטער. אני יודע שזאת עמדה לא פופולרית. חביליו מכהן כבר כעשור כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. הוא מונה בימיו של אהוד אולמרט, הספיק להסתכסך עם אורי לופוליאנסקי מייד לאחר היבחרו לראשות העיר, ומהר מאוד נקלע לעימות עם ניר ברקת לאחר שהאחרון הפך לראש העיר.

ההתעקשות של חביליו להמשיך ולהחזיק בתפקידו במשך שנים רבות ולהיות יועץ משפטי לעומתי לראש העיר פגעה בדמוקרטיה העירונית הרבה יותר מששמרה עליה. למיטב הבנתי יועץ משפטי אמור לסייע לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות שלו. התפקיד שלו הוא לתת לראש העיר את הכלים המשפטיים, את חוות הדעת הנכונות ואת הייצוג המשפטי בבתי המשפט – כל זאת כדי לבצע את המדיניות של ראש העיר.

ברוב המקרים בהם חביליו התנגד למדיניות ראש העיר (לופוליאנסקי או ברקת) הסכמתי עם דעתו. כן, גם אני חושב שהחרדים צריכים לקבל מבני ציבור בשכונותיהם ולא במרכז העיר. לדעתי אסור לתת לחרדים תקציב על בסיס קריטריונים מפלים לטובת מוסדות החינוך שלהם. אבל תפקידו של היועץ המשפטי הוא לא לקדם את דעתו – אלא לקדם ככל האפשר את ראש העיר הנבחר. ראש העיר הוא נבחר הציבור, הוא הלקוח שלו והוא צריך לקבל את מקסימום השירות.

את הקרב נגד מדיניות לא נכונה של ראש העיר צריכה לנהל פונקציה אחרת: מבקרת העירייה, הממשלה, משרד הפנים והמגזר השלישי. לראש עיר שנבחר בבחירות, ולא משנה מהיכן מגיעים הבוחרים שלו, מגיע לעבוד עם יועץ משפטי שנאמן לו.

ההתעקשות של היועץ המשפטי היוצא להיצמד לכיסא שלו, להיאבק על משרתו ולנצח בבית הדין לענייני עבודה (בעידן לופוליאנסקי) פגעה בנו, תושבי העיר, בשני מישורים. ראשית, המאבקים של חביליו היו צבועים בצבע מאוד מסויים. אי אפשר לומר שהוא ראה את טובת תושבי ירושלים לנגד עיניו. עובדה, שירותי העירייה בתקופתו היו מהגרועים ביותר. זאת לא אשמתו כמובן, אבל את האנרגיות שלו הוא בחר בלהשקיע במאבקים פוליטיים שהגיעו לכותרות, בעיקר סביב ענייני דת ומדינה וימין ושמאל. ובעוד משהו אחד: העמקת הגבייה. עיריית ירושלים מעקלת חשבונות בנק של תושביה עוד לפני תום שנת הארנונה. ולא דיברנו על היעילות המופלאה שהיא מגלה בתחום דוחות החנייה. הוא היה חזק על חלשים ולמי ששכח ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל.

את חביליו לא עניינו הדברים שעירייה אמורה באמת לספק: ניקיון ברחובות, שטחים ירוקים, חינוך, תרבות ואיכות חיים. במשמרת שלו קיבלו, על פי החשד, בכירי העירייה ונבחריה מיליוני שקלים שוחד תמורת מפלצות נדל"ן שכיערו את פני העיר והפכו את שוק הנדל"ן שלה לעשירים בלבד.

ההצלחה של חביליו בלהישאר בכיסא למרות היחסים הרעים והמתוקשרים עם ראשי העיר העבירה את המסר הלאה אל הפקידים: ראש העיר הוא בעיה זמנית, אנחנו, הפקידים נשארים כאן לנצח. אחד מהצעדים הראשונים של ברקת בעירייה, פיטוריו של ראש אגף תושי"ה בעירייה, כשלו בבית הדין לענייני עבודה – בדיוק כמו אצל חביליו. התוצאה: שלטון טוטליטארי של גילדת פקידים העושה ככל העולה על רוחה - בעיקר בתחומים הפיזיים.

זו הסיבה שההצלחות של ניר ברקת הם בתחום התרבות והמיתוג. את זה לא עושה העירייה המסואבת והכבדה. את זאת הוא עושה עם חברות עירוניות קטנות, המשמשות כצינור להעברת כספים ועושות רק עבודת מטה. החברות העירוניות אריאל ועדן הפכו למפיקות אירועי תרבות בהיקף עצום ובינתיים העיר נשארת מלוכלכת.

זכותו המלאה של כל ראש עיר לעבוד עם אנשים שיבצעו את המדיניות שלו. יש לפתח ולתת שיניים חזקות יותר למנגנוני הבקרה, לאלה שימנעו ממנו לעשות מעשים לא חוקיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יחד עם זאת – העירייה ופקידיה צריכים לבצע את מדיניות ראש העיר.

• את הסטריפ החדש לבלוג עיצב בועז שרון. אתם חייבים להודות שיש לו טאץ'.
• שנה טובה ומעולה לכולנו.

ייעוץ תקשורתי לניר ברקת. על חשבון הבית

שחרר את הכפתור. מאז נבחרת לתפקיד ראש העיר אתה שומר בקפידה על המראה המחויט, המעונב ואולי אפילו החנוט. שחרר קצת. תוריד את החליפה כשאתה יוצא לסיורים בעיר ולמפגשים עם תושבים. תרשה לעצמך לפרום כפתור או שניים בחולצה. זה טוב שאתה נראה ממלכתי ומכובד, מצד שני התושבים אוהבים ראש עיר שהגיע לעבוד. אז ממש כמו בימים בהם היית ראש אופוזיציה וארגנת מבצעי הניקיון ברחבי העיר, גם עכשיו, רד לרחובות בלי חליפה ועניבה, תצטלם קצת מזיע כשמאחוריך משאית זבל או שניים. רוביק דנילוביץ' מבאר שבע עושה את זה מצוין.

תוצאות בשטח. אתה משקיע הרבה אנרגיות בתכנון. השכונות השונות ברחבי העיר זוכות להרבה שעות של דיונים, ובשנה האחרונה הנהגת שורה של שינויים מבניים בעירייה. בינתיים, עברה כבר שנה ורבע מאז נבחרת לראשות העיר והתושבים לא רואים את הפירות. הגיע הזמן לעשות משהו עם נראות. שיפוץ של מספר גני משחקים בשכונות עם משפחות צעירות – היה נותן תחושה מאוד טובה לקהל הצעירים שבחר בך. שיחות הסלון יכולות להישמע אחרת אחרי טיפול יסודי בבעיית הלכלוך ברחובות. אפילו הצבת מידע בתחנות האוטובוסים (המלצה אישית חמה) תשדרג פלאים את המוניטין שלך. העלות לא גבוהה, היעילות והרווח לנוסעים היא פי עשרות מונים.

ועוד שטח. לאחר בחירתך המליץ לך שחר אילן מעל דפי עיתון הארץ לנסוע באוטובוס פעם בשבוע לעירייה. עדיין לא מאוחר לאמץ את ההמלצה. גם יהיה לך קשר בלתי אמצעי עם התושבים והנוסעים וגם תקבל דימוי של ראש עיר שמחובר לתושבים ונמצא עם האצבע על הדופק. אתה מבקר המון בשכונות, הרבה יותר מקודמיך, אבל זה לא מצליח לחלחל לתקשורת השכונתית, המקומית והארצית. אל תוותר על התקשורת השכונתית. היא חזקה יותר ממה שאתה חושב. תעשה יותר מאמצים ליחצ"ן את הביקורים השכונתיים שלך במקומונים. הם גם יוצרים אווירה.

רענן את הבלוג. הרעיון לכתוב בלוג הוא מעולה. הביצוע יכול להיות יותר טוב. תכתוב יותר – לפחות פעמיים בחודש אם לא יותר. תתייעץ יותר עם הקוראים שלך, שתף אותם בדילמות ובקשיים של ניהול העיר, תיצוק לבלוג אווירה יותר אינטימית, תתלבט בקול רם, תבקש מהם תגובות ותגיב בעצמך. שחרר יותר את הפרופיל שלך בפייסבוק. פתח את הכרטיס לביקורת, אל תפחד ממנה, גם אם היא משולחת רסן. תגיב בענייניות ובאיפוק ואל תתנצח – כאן זה המקום להיות ממלכתי.

גידי, אל תלך מפה. המקומונים מדווחים לאחרונה על הצעה שקיבל דובר העירייה גידי שמרלינג, לתפקיד במשרד ראש הממשלה. אל תיתן לו ללכת. זה היה מאוד חכם מצדך להשאיר אותו בתפקיד למרות שהוא מינוי של אורי לופוליאנסקי. גידי הוא דובר מחונן, נכס לעירייה ובעיקר לך, אל תוותר עליו. תראה מה הוא הצליח לעשות מלופוליאנסקי. יועץ התקשורת שלך, אביתר אלעד, עובד מאוד קשה ונלחם על כל אייטם ועל כל תגובה. שיתוף פעולה ותיאום ביניהם יעשה לך רק טוב. 

בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו

אני לא זוכר איזה בקבוק יין שתיתי באותו אחר הצהרים, אבל על דבר אחד אין ויכוח, הוא אכן שימח את לבבי. שימח כל כך עד שכאשר נתקלתי בשכנה בחדר המדרגות, חרגתי ממנהגי ודרשתי בשלומה: "מה יש לך גב' לוין?" ספק שאלתי ספק פיזמתי. היא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לי על כביש בן ארבעה נתיבים שאמור להיסלל בקרוב על יד מסילת הרכבת הישנה בסמוך לבניין המגורים שלנו. הגב' לוין לא טמנה את ידה בצלחת ושלחה אלי מייל של התארגנות תושבים כנגד הסלילה המתוכננת.

ימים ספורים לאחר מכן, בלי יין אבל עם אבטיחים קרים, הקמנו בסלון הבית שלי את הוועד להקמת פארק המסילה. שי בייטנר, מורה מבית ספר קשת שיזם עצומה לראש העיר אורי לופוליאנסקי, סיפר על מה שהיה ידוע לקבוצה שלו (לא הרבה), ד"ר קימי קפלן (שמאז הפך לפרופ') מונה פה אחד ליו"ר הוועד, והחלטנו להצטרף אליו לפגישה מתוכננת עם סמנכ"ל העירייה ומנהל אגף תושי"ה (פגישה שנקבעה רק לאחר שהתלונן אצל מבקרת העירייה שהפקידים מתעלמים ממנו).
מהפגישה הזו יצאנו מבולבלים ונסערים. הפקידים לא הסתירו מאיתנו מידע. הם פרשו בפנינו מפות ענק שהציגו את הכביש המתוכנן לפרטיו. ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, שדורסים את השטחים הפתוחים האחרונים של השכונה שלנו. התב"ע היתה מאושרת, משרד התחבורה אישר כבר תקציבים, וסלילית הכביש כיכבה ברשימת המשימות לביצוע של חברת מוריה לשנה הקרובה.
לא נלחמנו נגד הכביש. ידענו שאין לנו סיכוי. נאבקנו למען פארק ליד מסילת הרכבת, פארק שכולנו חלמנו עליו כל אחד לחוד – פארק המסילה. עם הרבה עזרה מבחוץ ניסחנו יחד את החזון שלו; הבאנו אותו למודעות הציבורית; גרמנו לעשרות ולמאות אנשים לצאת מבתיהם ולתמוך בפארק; הקמנו גינות קהילתיות לאורך תוואי המסילה; התעקשנו ולא ויתרנו על הפארק שלנו.

חלפו שנתיים וחצי בסך הכל מאותו בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו וביום חמישי הקרוב (28.1.10) יתקיים בגינה הקהילתית שהקמנו טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים. ראש העיר ניר ברקת וסגניתו נעמי צור ייטעו עצים בגינה שהעירייה הקודמת התעלמה מתושביה. לפני פחות מחודש אישרה העירייה תקציב לשיתוף ציבור לתכנון פארק המסילה. בשנה הקרובה תהיה זו העירייה שתזמין את עשרות אלפי התושבים הגרים בשכונות הסמוכות לפסי הרכבת לבוא ולחלום על הפארק שלהם, לנסח את החזון שלו, לקבוע את העקרונות שלו ולתכנן אותו יחד עם גורמי מקצוע. בינתיים גם אתם מוזמנים לטעת אצלנו עץ.

• טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים, בהשתתפות: ראש העיר ניר ברקת, סגנית ראש העיר נעמי צור, יתקיים בגינה הקהילתית ברחוב מעגלי יבנה 115, גוננים, ביום חמישי, י"ג שבט, 28.1.10, בשעה 10:00 בבוקר.

בחירות 2013: מי יתמודד נגד ניר ברקת?

אהוד אולמרט ינק מהסיגר והפריח ענן של עשן לחלל החדר. אני ישבתי מולו ותהיתי מה אעשה אם הוא יציע לי שאכטה. אולמרט חסך ממני את הדילמה. השנה: 2003. המקום: אי שם במרומי מצודת זאב. האירוע: הבחירות לכנסת. חודשים ספורים לפני כן מצאתי את עצמי בטעות בחזית הקרב שבין ראש עיריית ירושלים דאז לבין עיתון "כל העיר" וביום הבחירות קיבלתי את המשימה להתלוות לאולמרט באשר ילך. בערב הגיע אולמרט, שכיהן כיו"ר מטה הבחירות, למצודה שם ניהלנו שיחת רקע קצרה. בין השורות הוא לא השאיר מקום לספק – הוא מכוון גבוה. מאוד גבוה.

בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.

שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.

איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.

שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.

בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.

אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.

חשבון נפש

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.

SMS מלשכת ראש העיר

"לא קצת נסחפת להגיד שניר ברקת בוגד?". השואל: יועץ התקשורת של ראש העיר ניר ברקת. האמצעי: SMS. העיתוי: יום שלישי האחרון. באמת, לא נסחפתי? לכנות את ראש העיר שלנו בוגד? מה עבר עלי?

בואו נתחיל מהתחלה. עם כניסתו של ברקת לתפקיד ראש העיר הוא השתתף בישיבתה הראשונה של ועדת התחבורה העירונית. ולא רק הוא. בכירים מהעירייה ישבו שם לצד בכירי משרד התחבורה, אגד, הרכבת הקלה ותוכנית אב לתחבורה. זאת הייתה ישיבה מעניינת. בסופה התקבלו כמה החלטות חשובות, זאת שמעניינת אותנו היא זו שעוסקת במידע בתחנות: " אגד תדאג לשילוט בכל תחנות האוטובוסים, מפות סטטיות וב–150 תחנות יהיו מפות דינמיות – תוך 3 חודשים"

שלושת החודשים עברו – דבר לא קרה. חלף עוד חודש, וכמובן, התחנות נותרו ללא מידע. אין אף מפה רשמית של התחבורה הציבורית בירושלים, בתוך האוטובוסים אין שום מידע על מסלול הנסיעה, על התחנות בהן הוא עוצר או על היעד הסופי. במילים אחרות: אין לנו, הנוסעים באוטובוסים, שום אפשרות לתכנן את הנסיעה שלנו. לא מבחינת זמנים ולא מבחינת מסלול. אנחנו כבולים להרגלים הישנים שלנו. אנחנו לא מחדשים את המסלולים שלנו או את מספרי הקווים. המצב הוא כל כך אבסורדי שכבר יש כמה התארגנויות של אזרחים פרטיים המפיצים מפות של קווי האוטובוס בעצמם. 

בחודש יוני פנה "15 דקות", פורום משתמשי התחבורה הציבורית בעיר, במכתב לראש העיר. הזכרנו את קיומה של החלטת ועדת התחבורה שאושררה על ידי מועצת העיר. לא קיבלנו שום תשובה. עם יד על הלב – הופתענו. ציפינו שניר ברקת יזנק על ההחלטה הזו כמוצא שלל רב וידרוש מאגד, משרד התחבורה, ואולי אפילו מהעירייה להציב את המידע בתחנות. פנינו שוב אחרי חודשיים – שוב דממה אלחוטית. יועצו המיוחד לענייני הרכבת הקלה, שנפגש איתנו לפגישת היכרות מאוד נחמדה, ירד למחתרת: לא השיב לאי-מיילים ולא חזר להודעה שהשארנו במשיבון שלו. ניסינו גם מסלולים עוקפים: חברי מועצה, סגני ראש עיר ומקורבים. לא קיבלו אף תשובה מעודדת.

ביום ראשון בשבוע שעבר הצגנו את בעיית המידע בפני השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. ארגון 15 דקות, החבר בקואליציית ירושלים בת קיימא, נבחר להיות הראשון שיציג בפני השר את מטרותיו. ארדן וכל צמרת המשרד שלו לא הצליחה להבין מדוע אין מידע בתחנות. הסברנו להם: מערכת האוטובוסים כך כל כך מזעזעת שאף אחד לא מוכן להתחייב על זמני הנסיעה, תדירות הקווים ומסלולם.

כעבור יום התקשרו עיתונאים והתעניינו במה שקרה בפגישה. כשנשאלתי מדוע ראש העיר לא אוכף את החלטת המידע אמרתי את האמת. "אני לא יודע. אין לי הסבר. אבל דבר אחד ברור: ראש העיר בגד בנוסעי התחבורה הציבורית בעיר. הוא התחייב לשפר אותה, הוא קיבל החלטה להציב מידע בתחנות, והוא לא עושה דבר כדי לאכוף אותה".

מיד אחרי שקיבלתי את ה-SMS רציתי להסביר את כל זה ליועץ ראש העיר. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אז שלחתי לו SMS בחזרה. "חשבתי שזה מה שיגרום לכם לדבר איתנו. שוב טעיתי"