חבר מועצת העיר מטעם סיעת מרצ, ד"ר מאיר מרגלית, ביקש להבהיר את עמדתו בנוגע להדרת נשים ברחוב בחרדי - זאת לאור הפוסט שפרסמתי כאן אתמול. אני גאה לפרסם כאן את מאמרו במלואו - למרות שאני לא מסכים איתו. בימים הקרובים אנסה להסביר למה, בינתיים הבמה היא שלו:
בפולמוס שהתעורר במחוזותינו סביב ההקצנה ההולכת וגוברת ברחוב החרדי עורבבו יחד שתי תופעות שונות במהותן - אחת, הדרת נשים במרחב הכללי, כגון פרשת הזמרות או הרחקת חיילות מחגיגות שמחת תורה, והשנייה, הפרדת נשים במרחב החרדי, כגון פרשת המחיצה במאה שערים או ההפרדה בקווי אוטובוסים הנוסעים בשכונות חרדיות. שתי התופעות, למרות שיש להם מכנה משותף, שונות בתכלית, ודומה שהמחנה "הנאור", קצת התבלבל בתגובתו עליהן.
כאשר בשנות השמונים המחנה החופשי בראשות שולמית אלוני העלה את הקריאה "שלא יכנסו לנו לצלחת" התכוון לומר שלא נאפשר לחרדים לכפות עלינו נורמות התנהגות ושלא נרשה להם לומר לנו איך לנהוג במרחב הציבורי. העמדה 'החופשית' קפלה בתוכה את ההנחה שכפי שלא נסכים שיגידו לנו איך להתנהג, כך גם אנו לא נגיד להם איך להתנהג בתחום ממלכתם. העיקרון הליברלי של 'חיה ותן לחיות' כלל גם את התובנה שכל קהילה רשאית לנהל את מערכות חייה על פי השקפת עולמה ואפילו על פי שיגעונותיה.
מאז דבר מה השתבש במחנה 'הנאור'. בעוד התגובה בפרשה הראשונה היתה מוצדקת שכן מדובר בניסיון לכפות כללי התנהגות במרחב הכללי, הרי שבמקרה השני חצינו את הקווים שעה שיצאנו נגד האופן שבו חרדים מנהלים את ענייניהם במרחב הציבורי החרדי. תגובת 'המחנה החופשי' תמוהה שהרי החרדים לא בקשו להפריד בין נשים וגברים בחוצות ירושלים אלא רק בגטו בו הם חיים. הטענה שיש בכך משום פגיעה בכבודה של האישה, כלל לא הוכחה שהרי אין לנו דרך לדעת מה רוב הנשים החרדיות חשות שעה שנדרשות לעלות לאוטובוס בדלת האחורית, או לעבור למדרכה ממול.
לא זו בלבד שטענת האפליה לא הוכחה בעליל בהעדר עדויות חד משמעיות על תחושת נשים במגזר החרדי אלא שגם המונח 'מרחב ציבורי', שנוי מאוד במחלוקת. בירושלים לא קיים מרחב ציבורי אחד ויחיד המשותף לכולם, אלא יש לפחות שלושה מרחבים ציבוריים מופרדים ושונים לחלוטין - המרחב החילוני, המרחב החרדי והמרחב הערבי, ובין שלושתם רב המפריד על המאחד. כל מרחב פועל על פי הכללים והמנהגים הנהוגים בתרבות יושביו ואדם 'נאור', או בעל השקפה ליברלית, מעצם הגדרתו, חייב לכבד את הנורמות הנהוגות במרחב של זולתו, ואף יותר מכל מחוייב להתנגד נחרצות לכל ניסיון לכפות על המרחב השני נורמות התנהגות זרות להם. כמובן שגם לעקרון זה יש סייגים, ואין להשלים עם נורמות שמתעללות בבני אדם, בבעלי חיים או בערכי טבע או שיש בהם זילות בכבוד האדם וחירותו. מן סתם אין להשלים עם "רצח מתוך כבוד המשפחה" רק משום שהוא חלק מהמסורת המקובלת בחברה הערבית כפי שגם אין להשלים עם שיסוף תרנגולות לשם כפרות רק משום שכך נהוג בתרבות החרדית. ברם חוץ מההבחנות הקיצוניות הללו אדם נאור מחוייב לכבד את כללי ההתנהגות של המחנה השני, או למזער להשלים איתם, גם כאשר הנוהג צורם בעיניו.
לא זו בלבד אלא שאדם ליברל באשר הוא, מחוייב לנקוט משנה זהירות שעה שמעלה את הטיעון שכל המגזרים חייבים לכבד את החוק, כולל הדין האוסר הפרדה מגדרית. 'חוק' מטיבו הוא לא יצור נאוטרלי, אלא חוקק על ידי מגזר מסוים כדי לשמר את האינטרסים של אותו מגזר, ובמדינה בה ניתן לגזול אדמות או להרוס בתים בסיטונאות על פי חוק, אין סיבה לכבד את החוק באופן עיוור, קל וחומר בתקופה שבה 'הליברמניזם' השתלט אלינו וח"כים מתחרים ביניהם מי יחוקק חוקים יותר גזעניים. גם הטענה שבמדינה דמוקרטית לא יכול כל מגזר לעשות מה שמתחשק לו, לא עומדת במבחן המציאות, שכן ישראל פסקה זה מכבר להיות דמוקרטיה כדי להפוך לאתנוקרטיה, ואדם נאור לא חייב נאמנות למדינה ששכחה מה משמעותה של דמוקרטיה.
הפולמוס מחדד את ההכרח לחלק את ירושלים - לא לשתיים אלא לשלוש - חילונית, חרדית וערבית. המודל הנוכחי, של 'העיר שאוחדה לה יחדיו' קרס וניתן לשמר אותו רק בכח השררה. לא פלא שהעירייה כלל לא עוסקת בהדברות בין הקהילות השונות אלא מעבירה את הנושא לטיפול המשטרה. ירושלים זקוקה למודל ניהולי אחר, שונה ויצירתי שיכבד את כל תושביה. הסדר השלטוני הנוכחי הוא מתכון בטוח למתחים שיום אחד עוד יתפוצצו לנו בפרצוף.
ד"ר מאיר מרגלית, פעיל מרצ, חבר מועצת עיריית ירושלים.
בפולמוס שהתעורר במחוזותינו סביב ההקצנה ההולכת וגוברת ברחוב החרדי עורבבו יחד שתי תופעות שונות במהותן - אחת, הדרת נשים במרחב הכללי, כגון פרשת הזמרות או הרחקת חיילות מחגיגות שמחת תורה, והשנייה, הפרדת נשים במרחב החרדי, כגון פרשת המחיצה במאה שערים או ההפרדה בקווי אוטובוסים הנוסעים בשכונות חרדיות. שתי התופעות, למרות שיש להם מכנה משותף, שונות בתכלית, ודומה שהמחנה "הנאור", קצת התבלבל בתגובתו עליהן.
כאשר בשנות השמונים המחנה החופשי בראשות שולמית אלוני העלה את הקריאה "שלא יכנסו לנו לצלחת" התכוון לומר שלא נאפשר לחרדים לכפות עלינו נורמות התנהגות ושלא נרשה להם לומר לנו איך לנהוג במרחב הציבורי. העמדה 'החופשית' קפלה בתוכה את ההנחה שכפי שלא נסכים שיגידו לנו איך להתנהג, כך גם אנו לא נגיד להם איך להתנהג בתחום ממלכתם. העיקרון הליברלי של 'חיה ותן לחיות' כלל גם את התובנה שכל קהילה רשאית לנהל את מערכות חייה על פי השקפת עולמה ואפילו על פי שיגעונותיה.
מאז דבר מה השתבש במחנה 'הנאור'. בעוד התגובה בפרשה הראשונה היתה מוצדקת שכן מדובר בניסיון לכפות כללי התנהגות במרחב הכללי, הרי שבמקרה השני חצינו את הקווים שעה שיצאנו נגד האופן שבו חרדים מנהלים את ענייניהם במרחב הציבורי החרדי. תגובת 'המחנה החופשי' תמוהה שהרי החרדים לא בקשו להפריד בין נשים וגברים בחוצות ירושלים אלא רק בגטו בו הם חיים. הטענה שיש בכך משום פגיעה בכבודה של האישה, כלל לא הוכחה שהרי אין לנו דרך לדעת מה רוב הנשים החרדיות חשות שעה שנדרשות לעלות לאוטובוס בדלת האחורית, או לעבור למדרכה ממול.
לא זו בלבד שטענת האפליה לא הוכחה בעליל בהעדר עדויות חד משמעיות על תחושת נשים במגזר החרדי אלא שגם המונח 'מרחב ציבורי', שנוי מאוד במחלוקת. בירושלים לא קיים מרחב ציבורי אחד ויחיד המשותף לכולם, אלא יש לפחות שלושה מרחבים ציבוריים מופרדים ושונים לחלוטין - המרחב החילוני, המרחב החרדי והמרחב הערבי, ובין שלושתם רב המפריד על המאחד. כל מרחב פועל על פי הכללים והמנהגים הנהוגים בתרבות יושביו ואדם 'נאור', או בעל השקפה ליברלית, מעצם הגדרתו, חייב לכבד את הנורמות הנהוגות במרחב של זולתו, ואף יותר מכל מחוייב להתנגד נחרצות לכל ניסיון לכפות על המרחב השני נורמות התנהגות זרות להם. כמובן שגם לעקרון זה יש סייגים, ואין להשלים עם נורמות שמתעללות בבני אדם, בבעלי חיים או בערכי טבע או שיש בהם זילות בכבוד האדם וחירותו. מן סתם אין להשלים עם "רצח מתוך כבוד המשפחה" רק משום שהוא חלק מהמסורת המקובלת בחברה הערבית כפי שגם אין להשלים עם שיסוף תרנגולות לשם כפרות רק משום שכך נהוג בתרבות החרדית. ברם חוץ מההבחנות הקיצוניות הללו אדם נאור מחוייב לכבד את כללי ההתנהגות של המחנה השני, או למזער להשלים איתם, גם כאשר הנוהג צורם בעיניו.
לא זו בלבד אלא שאדם ליברל באשר הוא, מחוייב לנקוט משנה זהירות שעה שמעלה את הטיעון שכל המגזרים חייבים לכבד את החוק, כולל הדין האוסר הפרדה מגדרית. 'חוק' מטיבו הוא לא יצור נאוטרלי, אלא חוקק על ידי מגזר מסוים כדי לשמר את האינטרסים של אותו מגזר, ובמדינה בה ניתן לגזול אדמות או להרוס בתים בסיטונאות על פי חוק, אין סיבה לכבד את החוק באופן עיוור, קל וחומר בתקופה שבה 'הליברמניזם' השתלט אלינו וח"כים מתחרים ביניהם מי יחוקק חוקים יותר גזעניים. גם הטענה שבמדינה דמוקרטית לא יכול כל מגזר לעשות מה שמתחשק לו, לא עומדת במבחן המציאות, שכן ישראל פסקה זה מכבר להיות דמוקרטיה כדי להפוך לאתנוקרטיה, ואדם נאור לא חייב נאמנות למדינה ששכחה מה משמעותה של דמוקרטיה.
הפולמוס מחדד את ההכרח לחלק את ירושלים - לא לשתיים אלא לשלוש - חילונית, חרדית וערבית. המודל הנוכחי, של 'העיר שאוחדה לה יחדיו' קרס וניתן לשמר אותו רק בכח השררה. לא פלא שהעירייה כלל לא עוסקת בהדברות בין הקהילות השונות אלא מעבירה את הנושא לטיפול המשטרה. ירושלים זקוקה למודל ניהולי אחר, שונה ויצירתי שיכבד את כל תושביה. הסדר השלטוני הנוכחי הוא מתכון בטוח למתחים שיום אחד עוד יתפוצצו לנו בפרצוף.
ד"ר מאיר מרגלית, פעיל מרצ, חבר מועצת עיריית ירושלים.
