26.11.10

הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.

15.10.10

מאחורי הקלעים של פסטיבל יהדות וסביבה בעמק רפאים

להנחה לפיה לבעל עסק עצמאי אין בוסים אין שום בסיס. להיפך, כל לקוח הוא הבוס. את זה כבר ידעתי לפני שפתחתי את המשרד לייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית. היום, אחרי כמעט שנה וחצי של ניסיון בשוק העצמאי, אני יכול לומר שאחד היתרונות הגדולים בלהיות עצמאי הוא לבחור את הבוסים שלך. יותר נכון לומר - לבחור את הפרויקטים שבהם תתעסק.

כשמנהלת עמותת "טבע עברי" עינט קרמר יצרה את הקשר הראשון איתי ועם השותף שלי מריק שטרן היא הודיעה לנו חגיגית שהיא רוצה דווקא אותנו. מסתבר שיש לנו מוניטין לא רעים. האתגר שהיא הציבה היה כל כך מעניין שהסתערנו עליו למרות שהעבודה עליו נפלה על תקופה לא כל כך טובה: סוף אוגוסט ותחילת החגים. מצד שני, הגב' קרמר היתה מאוד ממוקדת והיא ידעה מה היא רוצה: אירוע ציבורי שמתקיים ברחוב ושמקדם את ערכי העמותה: יהדות-וסביבה.

מריק היה זה שהביא את הרעיון לפעול במרחב של עמק רפאים. לצורך כך שיתפנו פעולה עם מינהל קהילתי גינות העיר. מנהל המינהל, שייקה אל-עמי, השיב בחיוב כבר כאשר העלינו את הרעיון לראשונה.

טבע עברי, עמותה מאוד צעירה, הוקמה לפני שנה וחצי במטרה לקדם ערכים סביבתיים ויהודיים. השנה כמו בשנה שעברה קראה העמותה לקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ והעולם לציין את שבת פרשת נח בה קוראים בבתי הכנסת על המבול כשבת סביבתית, שבת בה הקהילה מעודדת את חבריה לקחת אחריות ולקדם ערכים סביבתיים.

העבודה על הפסטיבל התבצעה בשני אפיקים: הפקת התוכן לפסטיבל מחד וקידום ערכי יהדות וסביבה באמצעי התקשורת מאידך. בין חומרי העמותה מצאנו הנחיות של יו"ר העמותה הרב יובל שרלו לבתי הכנסת המסבירים כיצד להפוך את בית הכנסת לירוק ולסביבתי. חומר מצוין לקדם בתקשורת. יומיים לפני הפסטיבל פורסמה במעריב כתבתו של אביב לביא אודות ה"קול קורא" של הרב שרלו תחת הכותרת "עשרת הדיברות, הגירסה הירוקה". יעל דן (גל"צ) ראיינה את הרב, אברי גלעד (המילה האחרונה) הרעיף עליו מחמאות, קרן נויבך (רשת ב') ראיינה את קרמר, ולונדון וקירשנבאום ראיינו אף הם את הרב שרלו ונתנו במה מכובדת לעמותה ולמשנתה.

ביום שישי לפני שבוע התקיים פסטיבל יהדות וסביבה בעמק. בדרך כלל אני לא נהנה באירועים שאני שותף לארגון שלהם. גם כאשר התכנון מדויק ומוקפד ואני מסתובב בחוסר מעש, המתח מצליח להוציא ממני את ההנאה. בפסטיבל של טבע עברי זה היה שונה. התכנון והביצוע של מריק היו מדוייקים. בפינה אחת של הרחוב התחלפו להקות מ"הצוללת הצהובה", בקפה בן עמי התקיימו מעגלי לימוד עם הרבנים בני לאו ומיכאל מלכיאור, בחצר מרכז תרבות פתחה עמותת "במעגלי צדק" בית קפה חברתי, דוכנים של ארגוני יהדות וסביבה פוזרו ברחוב, בני נוער הקימו בפינה אחת פסל סביבתי, ובפינות אחרות הוצבו מכשירים המייצרים אנרגיה בדרכים אקולוגיות.

אבל דווקא תהלוכת "אחרינו המבול" של קבוצת התיאטרון "ממה טרסה" הצליחה להפוך את הרחוב לקרנבל אחד גדול. וככה זה נראה.



7.9.10

היה לא טוב, היה יוסי

עו"ד יוסי חביליו היה צריך להתפטר מזמן. אני מצטער. אני יודע שזאת עמדה לא פופולרית. חביליו מכהן כבר כעשור כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. הוא מונה בימיו של אהוד אולמרט, הספיק להסתכסך עם אורי לופוליאנסקי מייד לאחר היבחרו לראשות העיר, ומהר מאוד נקלע לעימות עם ניר ברקת לאחר שהאחרון הפך לראש העיר.

ההתעקשות של חביליו להמשיך ולהחזיק בתפקידו במשך שנים רבות ולהיות יועץ משפטי לעומתי לראש העיר פגעה בדמוקרטיה העירונית הרבה יותר מששמרה עליה. למיטב הבנתי יועץ משפטי אמור לסייע לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות שלו. התפקיד שלו הוא לתת לראש העיר את הכלים המשפטיים, את חוות הדעת הנכונות ואת הייצוג המשפטי בבתי המשפט – כל זאת כדי לבצע את המדיניות של ראש העיר.

ברוב המקרים בהם חביליו התנגד למדיניות ראש העיר (לופוליאנסקי או ברקת) הסכמתי עם דעתו. כן, גם אני חושב שהחרדים צריכים לקבל מבני ציבור בשכונותיהם ולא במרכז העיר. לדעתי אסור לתת לחרדים תקציב על בסיס קריטריונים מפלים לטובת מוסדות החינוך שלהם. אבל תפקידו של היועץ המשפטי הוא לא לקדם את דעתו – אלא לקדם ככל האפשר את ראש העיר הנבחר. ראש העיר הוא נבחר הציבור, הוא הלקוח שלו והוא צריך לקבל את מקסימום השירות.

את הקרב נגד מדיניות לא נכונה של ראש העיר צריכה לנהל פונקציה אחרת: מבקרת העירייה, הממשלה, משרד הפנים והמגזר השלישי. לראש עיר שנבחר בבחירות, ולא משנה מהיכן מגיעים הבוחרים שלו, מגיע לעבוד עם יועץ משפטי שנאמן לו.

ההתעקשות של היועץ המשפטי היוצא להיצמד לכיסא שלו, להיאבק על משרתו ולנצח בבית הדין לענייני עבודה (בעידן לופוליאנסקי) פגעה בנו, תושבי העיר, בשני מישורים. ראשית, המאבקים של חביליו היו צבועים בצבע מאוד מסויים. אי אפשר לומר שהוא ראה את טובת תושבי ירושלים לנגד עיניו. עובדה, שירותי העירייה בתקופתו היו מהגרועים ביותר. זאת לא אשמתו כמובן, אבל את האנרגיות שלו הוא בחר בלהשקיע במאבקים פוליטיים שהגיעו לכותרות, בעיקר סביב ענייני דת ומדינה וימין ושמאל. ובעוד משהו אחד: העמקת הגבייה. עיריית ירושלים מעקלת חשבונות בנק של תושביה עוד לפני תום שנת הארנונה. ולא דיברנו על היעילות המופלאה שהיא מגלה בתחום דוחות החנייה. הוא היה חזק על חלשים ולמי ששכח ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל.

את חביליו לא עניינו הדברים שעירייה אמורה באמת לספק: ניקיון ברחובות, שטחים ירוקים, חינוך, תרבות ואיכות חיים. במשמרת שלו קיבלו, על פי החשד, בכירי העירייה ונבחריה מיליוני שקלים שוחד תמורת מפלצות נדל"ן שכיערו את פני העיר והפכו את שוק הנדל"ן שלה לעשירים בלבד.

ההצלחה של חביליו בלהישאר בכיסא למרות היחסים הרעים והמתוקשרים עם ראשי העיר העבירה את המסר הלאה אל הפקידים: ראש העיר הוא בעיה זמנית, אנחנו, הפקידים נשארים כאן לנצח. אחד מהצעדים הראשונים של ברקת בעירייה, פיטוריו של ראש אגף תושי"ה בעירייה, כשלו בבית הדין לענייני עבודה – בדיוק כמו אצל חביליו. התוצאה: שלטון טוטליטארי של גילדת פקידים העושה ככל העולה על רוחה - בעיקר בתחומים הפיזיים.

זו הסיבה שההצלחות של ניר ברקת הם בתחום התרבות והמיתוג. את זה לא עושה העירייה המסואבת והכבדה. את זאת הוא עושה עם חברות עירוניות קטנות, המשמשות כצינור להעברת כספים ועושות רק עבודת מטה. החברות העירוניות אריאל ועדן הפכו למפיקות אירועי תרבות בהיקף עצום ובינתיים העיר נשארת מלוכלכת.

זכותו המלאה של כל ראש עיר לעבוד עם אנשים שיבצעו את המדיניות שלו. יש לפתח ולתת שיניים חזקות יותר למנגנוני הבקרה, לאלה שימנעו ממנו לעשות מעשים לא חוקיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יחד עם זאת – העירייה ופקידיה צריכים לבצע את מדיניות ראש העיר.
  • את הסטריפ החדש לבלוג עיצב בועז שרון. אתם חייבים להודות שיש לו טאץ'.
  • שנה טובה ומעולה לכולנו.

11.8.10

חמש עצות תקשורתיות למתמודד על תפקיד הרמטכ"ל

ותר על קמפיין שלילי. אל תנסה למצוא רפש על היריבים שלך, ותר מראש על כל ניסיון לסכסך ביניהם ואל תנסה לקדם בתקשורת סיפורים שליליים אודותיהם. זה לא הזמן להצטייר כמו מישהו קטנוני שנועץ סכינים בגב, וזה מיותר לגמרי לבזבז אנרגיות ולצבור עוד אויבים. תן לאויבים של יריביך לעשות את העבודה ואתה תתמקד בעצמך. אל תטעה - אל תפנה את הגב ליריביך ואל תפסיק לצבור עוד ועוד מידע. מידע הוא כוח, אבל יש להשתמש בו בתבונה ובאיפוק.

תוציא חברים מהבוידם. זה הזמן לעבוד על התדמית החיובית שלך. המטרה: לקבע תדמית של איש צבא נחוש שדבק במטרה ומשיג אותה – מצד אחד, ומצד שני –ג'נטלמן: רגיש, משחק לפי הכללים, ויודע לכבד את האויבים. השתתפת לפני שלושים שנה בקרב וחילצת פצוע תחת אש? הגיע הזמן להרים אליו טלפון ולהציע שיתראיין לתקשורת ויספר על הקרב ההירואי. ייעוץ תקשורתי טוב ידאג שסיפור הזה יקבל שער באחד ממוספי סוף השבוע.

איפה היית באינתיפאדה הראשונה? מה היו תפקידיך בעופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, האינתיפאדה השניה, הראשונה, ועוד? היה לך תפקיד מרכזי בעופרת יצוקה? זה הזמן לחשוף מה בדיוק עשית שם, איזה החלטות קיבלת, באיזה תנאים תיפקדת ואיך ניצחת את הקרב. היה לך חלק בכישלונות? אל תטיל את האחריות על הדרגים הגבוהים ממך, ובוודאי לא על הזוטרים ממך. תתייחס באיפוק לכל שאלה בעניין, אל תסתיר אינפורמציה ואל תשלוף מהשרוול.

צור בריתות. אתה נמצא בסכסוך ממושך עם הרמטכ"ל? זה ממש לא העיתוי להעצים אותו. להיפך. עכשיו אתה צריך ליצור בריתות, לחזק קשרים ולעשות כמה סולחות. להיכנס בגבי אנשכנזי ולהציג אותו כנעלב סדרתי זו עצה רעה. רעה מאוד. אשכנזי הוא רמטכ"ל אהוד ופופולארי שפרשות מביכות לא הצליחו לדבוק בו. עדיף שתיהנה מברכתו או שתצטייר כיורשו הטבעי.

קח את התקשורת בערבון מוגבל. התקשורת היא שחקן מרכזי בבחירתו של הרמטכ"ל הבא, אבל היא בוודאי לא השחקן היחיד, ובמקרה הזה היא אפילו לא השחקן המכריע. אל תתמסר אליה ותתייחס אליה בחשדנות – היא עוד תפגע בך. תשקיע מאמצים רבים במסדרונות השלטון.שגר סנגורים שידברו בזכותך, אל תתחנף ועמוד על עקרונותיך. שר הביטחון וראש הממשלה הם אלו שיחליטו בסופו של דבר מי יהיה הרמטכ"ל הבא. עדיף שהם יהיו אלה שיחזרו אחריך.

17.5.10

נגד הרוח

אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.

זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.


בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.

התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.

בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.

אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.

כשאני קורא על
הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.

לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות.
החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.

28.2.10

ייעוץ תקשורתי לניר ברקת. על חשבון הבית

שחרר את הכפתור. מאז נבחרת לתפקיד ראש העיר אתה שומר בקפידה על המראה המחויט, המעונב ואולי אפילו החנוט. שחרר קצת. תוריד את החליפה כשאתה יוצא לסיורים בעיר ולמפגשים עם תושבים. תרשה לעצמך לפרום כפתור או שניים בחולצה. זה טוב שאתה נראה ממלכתי ומכובד, מצד שני התושבים אוהבים ראש עיר שהגיע לעבוד. אז ממש כמו בימים בהם היית ראש אופוזיציה וארגנת מבצעי הניקיון ברחבי העיר, גם עכשיו, רד לרחובות בלי חליפה ועניבה, תצטלם קצת מזיע כשמאחוריך משאית זבל או שניים. רוביק דנילוביץ' מבאר שבע עושה את זה מצוין.

תוצאות בשטח.
אתה משקיע הרבה אנרגיות בתכנון. השכונות השונות ברחבי העיר זוכות להרבה שעות של דיונים, ובשנה האחרונה הנהגת שורה של שינויים מבניים בעירייה. בינתיים, עברה כבר שנה ורבע מאז נבחרת לראשות העיר והתושבים לא רואים את הפירות. הגיע הזמן לעשות משהו עם נראות. שיפוץ של מספר גני משחקים בשכונות עם משפחות צעירות – היה נותן תחושה מאוד טובה לקהל הצעירים שבחר בך. שיחות הסלון יכולות להישמע אחרת אחרי טיפול יסודי בבעיית הלכלוך ברחובות. אפילו הצבת מידע בתחנות האוטובוסים (המלצה אישית חמה) תשדרג פלאים את המוניטין שלך. העלות לא גבוהה, היעילות והרווח לנוסעים היא פי עשרות מונים.

ועוד שטח.
לאחר בחירתך המליץ לך שחר אילן מעל דפי עיתון הארץ לנסוע באוטובוס פעם בשבוע לעירייה. עדיין לא מאוחר לאמץ את ההמלצה. גם יהיה לך קשר בלתי אמצעי עם התושבים והנוסעים וגם תקבל דימוי של ראש עיר שמחובר לתושבים ונמצא עם האצבע על הדופק. אתה מבקר המון בשכונות, הרבה יותר מקודמיך, אבל זה לא מצליח לחלחל לתקשורת השכונתית, המקומית והארצית. אל תוותר על התקשורת השכונתית. היא חזקה יותר ממה שאתה חושב. תעשה יותר מאמצים ליחצ"ן את הביקורים השכונתיים שלך במקומונים. הם גם יוצרים אווירה.

רענן את הבלוג.
הרעיון לכתוב בלוג הוא מעולה. הביצוע יכול להיות יותר טוב. תכתוב יותר – לפחות פעמיים בחודש אם לא יותר. תתייעץ יותר עם הקוראים שלך, שתף אותם בדילמות ובקשיים של ניהול העיר, תיצוק לבלוג אווירה יותר אינטימית, תתלבט בקול רם, תבקש מהם תגובות ותגיב בעצמך. שחרר יותר את הפרופיל שלך בפייסבוק. פתח את הכרטיס לביקורת, אל תפחד ממנה, גם אם היא משולחת רסן. תגיב בענייניות ובאיפוק ואל תתנצח – כאן זה המקום להיות ממלכתי.

גידי, אל תלך מפה.
המקומונים מדווחים לאחרונה על הצעה שקיבל דובר העירייה גידי שמרלינג, לתפקיד במשרד ראש הממשלה. אל תיתן לו ללכת. זה היה מאוד חכם מצדך להשאיר אותו בתפקיד למרות שהוא מינוי של אורי לופוליאנסקי. גידי הוא דובר מחונן, נכס לעירייה ובעיקר לך, אל תוותר עליו. תראה מה הוא הצליח לעשות מלופוליאנסקי. יועץ התקשורת שלך, אביתר אלעד, עובד מאוד קשה ונלחם על כל אייטם ועל כל תגובה. שיתוף פעולה ותיאום ביניהם יעשה לך רק טוב. 

27.1.10

בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו

אני לא זוכר איזה בקבוק יין שתיתי באותו אחר הצהרים, אבל על דבר אחד אין ויכוח, הוא אכן שימח את לבבי. שימח כל כך עד שכאשר נתקלתי בשכנה בחדר המדרגות, חרגתי ממנהגי ודרשתי בשלומה: "מה יש לך גב' לוין?" ספק שאלתי ספק פיזמתי. היא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לי על כביש בן ארבעה נתיבים שאמור להיסלל בקרוב על יד מסילת הרכבת הישנה בסמוך לבניין המגורים שלנו. הגב' לוין לא טמנה את ידה בצלחת ושלחה אלי מייל של התארגנות תושבים כנגד הסלילה המתוכננת.

ימים ספורים לאחר מכן, בלי יין אבל עם אבטיחים קרים, הקמנו בסלון הבית שלי את הוועד להקמת פארק המסילה. שי בייטנר, מורה מבית ספר קשת שיזם עצומה לראש העיר אורי לופוליאנסקי, סיפר על מה שהיה ידוע לקבוצה שלו (לא הרבה), ד"ר קימי קפלן (שמאז הפך לפרופ') מונה פה אחד ליו"ר הוועד, והחלטנו להצטרף אליו לפגישה מתוכננת עם סמנכ"ל העירייה ומנהל אגף תושי"ה (פגישה שנקבעה רק לאחר שהתלונן אצל מבקרת העירייה שהפקידים מתעלמים ממנו).

מהפגישה הזו יצאנו
מבולבלים ונסערים. הפקידים לא הסתירו מאיתנו מידע. הם פרשו בפנינו מפות ענק שהציגו את הכביש המתוכנן לפרטיו. ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, שדורסים את השטחים הפתוחים האחרונים של השכונה שלנו. התב"ע היתה מאושרת, משרד התחבורה אישר כבר תקציבים, וסלילית הכביש כיכבה ברשימת המשימות לביצוע של חברת מוריה לשנה הקרובה.
לא נלחמנו נגד הכביש. ידענו שאין לנו סיכוי. נאבקנו למען פארק ליד מסילת הרכבת, פארק שכולנו חלמנו עליו כל אחד לחוד – פארק המסילה. עם הרבה עזרה מבחוץ ניסחנו יחד את
החזון שלו; הבאנו אותו למודעות הציבורית; גרמנו לעשרות ולמאות אנשים לצאת מבתיהם ולתמוך בפארק; הקמנו גינות קהילתיות לאורך תוואי המסילה; התעקשנו ולא ויתרנו על הפארק שלנו.

חלפו שנתיים וחצי בסך הכל מאותו בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו וביום חמישי הקרוב (28.1.10) יתקיים בגינה הקהילתית שהקמנו טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים. ראש העיר ניר ברקת וסגניתו נעמי צור ייטעו עצים בגינה שהעירייה הקודמת התעלמה מתושביה. לפני פחות מחודש אישרה העירייה תקציב לשיתוף ציבור לתכנון פארק המסילה. בשנה הקרובה תהיה זו העירייה שתזמין את עשרות אלפי התושבים הגרים בשכונות הסמוכות לפסי הרכבת לבוא ולחלום על הפארק שלהם, לנסח את החזון שלו, לקבוע את העקרונות שלו ולתכנן אותו יחד עם גורמי מקצוע. בינתיים גם אתם מוזמנים לטעת אצלנו עץ.

  • טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים, בהשתתפות: ראש העיר ניר ברקת, סגנית ראש העיר נעמי צור, יתקיים בגינה הקהילתית ברחוב מעגלי יבנה 115, גוננים, ביום חמישי, י"ג שבט, 28.1.10, בשעה 10:00 בבוקר.

25.1.10

מבט פסיכולוגי על 15 דקות

מכון "מבט מן הצד", הוא מכון לייעוץ ארגוני המנוהל בידי שתיים: הפסיכולוגית יעל דובר והיועצת הארגונית ד"ר ענת קופ. במסגרת העבודה של המכון עם חברת אגד נוצר בשבועות האחרונים ערוץ הידברות בין 15 דקות לבין אגד. סוג הדיאלוג, האופי שלו, הדרך בה נוצר והעובדה שהוא צומח מתוך שיח פסיכולוגי-ארגוני – הוא נושא מרתק ומעניין הראוי לפוסט בפני עצמו. בינתיים אני מפרסם כאן – באישורן של השתיים – התכתבות שהיתה ביני לבין ד"ר קופ בימים האחרונים. זהירות: ארוך מהרגיל:

Jan 13, 2010 at 2:11 PM

הי יוסי,
בפגישתנו הקודמת כבר העליתי את המגמתיות בעניין התלונות שאתם מבקשים מהציבור לגבי אגד ואף נאמר מצידכם שאכן יש מקום גם לבקשת שבחים שיתנו תמונה מאוזנת יותר.
והפלא ופלא- הגדלתם לעשות ואף הקצנתם באותו הכיוון.

וממש באותו הזמן שאנו עובדים על המסמכים שהנפקתם ומקדישים להם את מלוא תשומת הלב- התגלגל לעיני המייל שלמטה, המופץ מטעמכם.

אם לומר בעדינות, יש טעם רע במיוחד, לנהל שני צירים מקבילים של התנהלות- האחד, מולנו ברצון להתקדם ולשתף פעולה ומנגד, לנסח מסמך כה מגמתי ושלילי המחפש "שחיתויות" ו"אי סדרים" דרך עובדים פנימיים והכי בוטה, לקרוא לכך "מלשינון".

ביי, ענת

המייל המדובר:  
שלום לכם

אם נמאס לכם ממחדלי התחבורה הציבורית בירושלים תמצאו עניין בהודעה הזו. קבוצת 15 דקות הפועלת לשיפור התח"צ בירושלים הקימה את המלשינון. אנו פונים לעובדי עמותת תוכנית אב לתחבורה, לעובדי משרד התחבורה, לעובדי מחלקת התחבורה בעירייה, לעובדי ולנהגי אגד להעביר לנו מידע חסוי אודות המתרחש בארגונים שלהם. אנו מתחייבים לשמור על חיסיון מלא של כל מי שיפנה אלינו, ולשם כך הקמנו עמוד מיוחד באינטרנט המאפשר להעביר לנו מידע מבלי להזדהות.

 כתובת המלשינון: 
http://spreadsheets.google.com/viewform?formkey=dHo2b1Ntak5Hd1R4UXFTUlJubnFrVWc6MA

אנחנו מחפשים מחדלים, בזבוזים, אי סדרים, שחיתיות, שגיאות וכישלונות. העבירו לנו את המידע, אנחנו נבדוק אותו ונעביר לעיתונות. אנא העבירו המייל הזה הלאה לכל מי שנראה שיכול לעזור להשיג את המידע.

בברכה,
15 דקות, פורום התושבים לתחבורה ציבורית יעילה
 ----

Jan 13, 2010 at 3:01 PM

שלום ענת

קודם כל - תודה על המייל שלך. אני מעריך את זה שאמרת את אשר על ליבך.

שנית, אכן, אנחנו הקמנו את המלשינון. הוא הוקם בעקבות פגישה שהיתה לנו עם מנהל קשרי קהילה בתוכנית אב לתחבורה, מר אמנון אליאן. הוא התנהג כלפינו בכוחנות ובאגרסיביות, סירב למסור כל מידע לפני שנצהיר שאנחנו מנתקים מגע מהתקשורת, הודיע לנו שאגודת הסטודנטים תייצג אותנו מעתה ואילך ופיצץ את הפגישה 15 דקות (אירוני) אחרי שהחלה. בנוסף, הוא האשים אותנו במסירת מידע שקרי לתקשורת (לא הביא שום דוגמה), בלקיחת קרדיט על הישגים שלא שלנו (שוב, לא הביא שום דוגמה) ובכלל כל ההתנהלות היתה מזלזלת ולא מכבדת.

נפגענו, נעלבנו, הרגשנו מושפלים, והכי חשוב - הוא דחק אותנו לפינה ולא השאיר לנו כל ברירה מלבד מעשה נואש. למרות זאת, פניתי אליו שוב, השארתי לו שתי הודעות במשיבון (אחרי שסינן אותי), העברתי מסרים באמצעות הדובר שלהם וביקשתי להיפגש עם שניהם על כוס קפה ולנסות להגיע לפשרה. אחרי שבועיים וחצי, כשלא קיבלתי שום תשובה, ובהחלטה משותפת ללא מתנגדים החלטנו לצאת עם המלשינון.

שלישית, אני גאה בדיאלוג ובערוץ ההידברות שיצרנו איתכם ובזכותכן. הבוקר שוחחתי עם יעל והזמנתי אותה או מי מטעם אגד לשתי ישיבות בנושא תחבורה: האחת ועדת התכנון העירוני בעירייה, השנייה של פורום צעירים במרכז בחסות ראש העיר. אני חושב שהדיאלוג בינינו הוא כבר התקדמות משמעותית ואין לי ספק שנגיע יחד להישגים.

רביעית: אנחנו נחושים, עקשנים, לא נימוסיים לעתים, אבל לא טיפשים. לא נשמיץ את אגד בזמן שאנחנו מנהלים איתכם דיאלוג.

ודבר אחרון: את קיבלת נוסח מקוצר של המייל שהפצנו. במייל המקורי, החתום בשמי, פירטתי את הסיבות להקמת המלשינון, מצ"ב.

את מוזמנת להעביר את המייל הזה לכל מי שנראה לך לנכון.

תודה, יוסי

שלום פעילי 15 דקות

ביום חמישי לפני למעלה משבועיים קיימנו ביוזמתנו פגישה עם מנהל קשרי קהילה בעמותת תוכנית אב לתחבורה מר אמנון אליאן. אליאן דרש כי ננתק מגע עם התקשורת וכי לא נדווח לפעילינו על המתרחש בפגישות. הוא התנה את המשך הפגישות עם העמותה בניתוק מהתקשורת.


סירבנו. זכותנו וחובתנו לדווח לפעילים שלנו ולכלל הציבור הירושלמי על המידע, על הדרישות ועל התוכניות של תוכנית אב לתחבורה. הדרישה שלא נחשוף דבר לציבור היא דרישה אנטי דמוקרטית המעידה על אטימות ועל חוסר רגישות של מי שאמור לנהל את קשרי הקהילה עם הציבור הירושלמי.

כדי לגלות מה מסתירה תוכנית אב לתחבורה הקמנו את "המלשינון". אנו פונים לעובדי עמותת תוכנית אב לתחבורה, לעובדי משרד התחבורה, לעובדי מחלקת התחבורה בעירייה, לעובדי ולנהגי אגד להעביר לנו מידע חסוי אודות המתרחש בארגונים שלהם. אנו מתחייבים לשמור על חיסיון מלא של כל מי שיפנה אלינו, ולשם כך הקמנו עמוד מיוחד באינטרנט המאפשר להעביר לנו מידע מבלי להזדהות.

כתובת המלשינון:
http://spreadsheets.google.com/viewform?formkey=dHo2b1Ntak5Hd1R4UXFTUlJubnFrVWc6MA
אנחנו מחפשים מחדלים, בזבוזים, אי סדרים, שחיתיות, שגיאות וכישלונות. העבירו לנו את המידע, אנחנו נבדוק אותו ונעביר לעיתונות. אנא העבירו המייל הזה הלאה לכל מי שנראה שיכול לעזור להשיג את המידע.


תודה, יוסי סעידוב - 15 דקות
---

Jan 13, 2010 at 9:29 PM

הי יוסי
תודה על התשובה הכנה.

אני מודעת לעובדה שהרבה אמוציות קיימות סביב הסוגיות המדוברות ועדיין... כאן אין זו סוגיה של אמוציות, או של עד כמה אתם נחמדים ו/או נימוסיים, אלא סוגיה של אתיקה. גם אני שותפה לתחושתך שאנחנו יוצרים דיאלוג תוך רצון לכבד זה את זה. אנחנו משקיעות הרבה מאוד אנרגיה ביצירת דינמיקה של עבודה ממוקדת- לקוח מתוך אמונה עמוקה שזה הדבר הכי נכון לשני הצדדים. לאור האמור, הייתי מצפה שתעדכן אותי לפני אקט כזה. התקלות במייל כזה באופן פתאומי מניבה הרבה תחושות בעייתיות...

בנוסף, לאור ההסבר שלך, שהרקע לאקט היתה פגישה בעייתית מול גורם בתוכנית אב לתחבורה, נדרשת כאן היכולת לעשות אבחנה בין גוף לגוף. אם בתחילת פעילותכם, מן הסתם, כרכתם את כל הגופים יחד, הרי שהיום, עם התקדמות התהליכים באגד ניתן וצריך לעשות אבחנה בין הגופים ובין צורות הדיאלוג השונות ולתת איזשהו קרדיט למאמצים המקודמים. בהנחה שקידום המטרות חשוב לכם ובהנחה שאינכם רוצים לטרפד את ההתקדמות שכבר הושגה, יש לנכון להסיר את אגד מהמייל הנדון.

ביי, ענת  
--

Jan 14, 2010 at 10:59 AM

ענת

את צודקת. הייתי צריך לספר לכם קודם. אני מצטער.

לצערי אין לי שליטה על המייל שכבר נשלח, אבל יש לי הצעה אחרת. עד כה קיבלנו שתי פניות של נוסעים המבקשים לשבח התנהגות של שני נהגים שהתנהגו באדיבות יוצאת דופן. אני מציע ש-15 דקות ייתן להם סוג של צל"ש: תעודה או משהו כזה, נדאג להפגיש אותם עם הנוסע ששיבח אותם, נצלם, תפיצו לעיתונות, אנחנו נבהיר את העמדה שלנו בנוגע למצוקת הנהגים, ונראה לי שכולנו נרוויח. מה דעתך?

אני חוזר על ההתחייבות שלי. לא נתקוף את אגד בתקשורת כל עוד אנחנו מדברים. יחד עם זאת נצטרך לקבוע יחד מסגרת זמנים.

להתראות, יוסי
--

Jan 15, 2010 at 12:49 AM

הי יוסי,
ראשית- הצעתך מעניינת ומרעננת ובוודאי שנקדמה בברכה. אין לי ספק שגם הנהגים מאוד יוחמאו וזה יעשה הד מול הנהגים האחרים בבחינת ההכרה המתקבלת על שירות אדיב.

שנית- נכון שכבר אין לך שליטה על המיילים שנשלחו, אבל האיזכור של אגד במלשינון מופיע גם באתר שלכם באינטרנט שעליו יש לכם שליטה ומשם וודאי שראוי להסירו. 

שבת שלום, ענת
--


  • ובאותו עניין: ביום רביעי השבוע (27.1.10) יתקיים כנס ירושלים לצעירים בחסות ובהשתתפות ראש העיר. הכנס ייערך בסינמטק בשעה 16:00. בשעה 18:30 יתקיימו מספר קבוצות עבודה, אחת מהן תעסוק בנושא "תחבורה ציבורית ממשבר אמון לבניית אמון -  שיקום מערכת היחסים שבין משתמשי התחבורה הציבורית בירושלים לבין הגופים העוסקים במתן השירות". 15 דקות ישתתפו. גם אתם מוזמנים. כאן נרשמים לכנס.

21.1.10

שיתוף ציבור - חלק ראשון

הכל בגלל ביטול תוכנית ספדיה. עשרים אלף יחידות דיור שאמורות היו להיבנות מערבית לירושלים התפוגגו ומשרד השיכון והעירייה החלו לפזול לתוך העיר במטרה לצופף שכונות. השכונות שנבחרו הן גוננים, קריית יובל, קריית מנחם, ארמון הנציב ורוממה. בחירה מעניינת שראויה לדיון בפני עצמו. עוד נושא שראוי לדיון הוא מכבסת המילים: העירייה קוראת לתוכניות "התחדשות עירונית", המתנגדים קוראים להן "פינוי-בינוי" ובאמצע תמצאו את המונח "ציפוף".

בשלוש השנים האחרונות עבדו בעירייה ובמשרד השיכון על תוכנית לשכונת גוננים. העבודות על התוכניות היו במחשכים, הרחק מעיניי התושבים וללא שיתוף פעולה איתם. לפני שנתיים היה ניסיון לשתף את הציבור. משרד השיכון הקצה לטובת העניין חצי תקן, אבל גיוס קבוצה תושבים בודדים שייקחו חלק בתוכניות נתפס על ידי המשתתפים כלא רציני ורשלני במקרה הטוב, וכניסיון ליצור מראית עין של שיתוף ציבור במקרה הרע. התושבים דרשו שיתוף ציבור אמיתי, העירייה החליטה לערוך סקר ולקיים כנס.

בשבוע שעבר (ד') התקיים כנס התושבים ובו הוצגו בפני התושבים הקווים הכלליים של התוכנית. האולם היה מלא מפה לפה. צמרת התכנון העירוני (סגנית ראש העיר נעמי צור, מהנדס העיר שלמה אשכול) אנשי משרד השיכון, מתכנני התוכנית, חלק מהנהלת המינהל הקהילתי ועוד איישו את שולחן הכבוד. יאיר אסף שפירא תיאר במדויק את שהתרחש שם: חוסר אמון מופגן בין התושבים לנציגי הרשויות. דבריהם של הדוברים השונים נקטעו שוב ושוב בסדרה של שאלות וקריאות ביניים.

התוכנית מציעה לאשר תוכנית אב חדשה לשכונה. במקום 2-3 קומות של בנייה, תותר בנייה לגובה של עד 7 קומות. הבניינים הקיימים ייהרסו ובמקומם ייבנו בניינים חדשים. הנחת העבודה של התוכנית גורסת שכוחות השוק יעשו את העבודה. הביקוש לדירות בירושלים יוביל יזמים לקנות בניינים ולבנות במקומם בניינים שישלשו את מספר התושבים בשכונה.

התושבים שהגיעו לכנס אמרו "לא" חד משמעי. לתוכנית יש הרבה בעיות ברמה התכנונית, אבל הבעיה הגדולה מכולן היא חוסר האמון שבין התושבים לעירייה. צריך להיות נאיבי או טיפש כדי לחשוב שבכנס בו יוצגו מצגות חובבניות ייעלם חוסר אמון שהעירייה שקדה עליו במשך עשרות שנים. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושבי השכונה, קשישיה וילדיה מצד עיריית ירושלים והרשויות בעשרות השנים האחרונות. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה של העירייה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שהעירייה לא טרחה מעולם לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון העירייה צריכה לשקם את תשתיות השכונה: הפיזיות והחברתיות. על ההיבטים הפיזיים והתכנוניים כתב כבר שפירא. ההיבט החברתי הוא הליך של שיתוף ציבור. תהליך בו התושבים מתארגנים באמצעות המינהל הקהילתי ומציגים את החזון שלהם לשכונה ואת העקרונות שלהם לתכנון.

להליך כזה בייחוד בשכונת גוננים, אמורות שתי מטרות. הראשונה היא לשמוע מהם צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. המטרה השנייה, ולדעתי החשובה יותר, היא לבנות מחדש את האמון בין הרשויות לתושבים. רק תהליך של דיאלוג בין הממסד לבין התושבים באמצעות בנייה של הנהגה מקומית יכול לגרום לשני הצדדים להבין זה את זה. תחילה העירייה צריכה להכיר ולשאת באחריות שלה להזנחה רבת השנים. היא צריכה להקשיב לתושבים – הם מכירים את השכונה ואת האנשים בה יותר טוב מכל מתכנן. כך יוכלו גם התושבים להקשיב לעירייה, להבין מהם הצרכים הכלל עירוניים של ירושלים, ויחד לתכנן עתיד טוב לנו, וכן, גם לילדינו.

3.1.10

בחירות 2013: מי יתמודד נגד ניר ברקת?

אהוד אולמרט ינק מהסיגר והפריח ענן של עשן לחלל החדר. אני ישבתי מולו ותהיתי מה אעשה אם הוא יציע לי שאכטה. אולמרט חסך ממני את הדילמה. השנה: 2003. המקום: אי שם במרומי מצודת זאב. האירוע: הבחירות לכנסת. חודשים ספורים לפני כן מצאתי את עצמי בטעות בחזית הקרב שבין ראש עיריית ירושלים דאז לבין עיתון "כל העיר" וביום הבחירות קיבלתי את המשימה להתלוות לאולמרט באשר ילך. בערב הגיע אולמרט, שכיהן כיו"ר מטה הבחירות, למצודה שם ניהלנו שיחת רקע קצרה. בין השורות הוא לא השאיר מקום לספק – הוא מכוון גבוה. מאוד גבוה.

בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.

שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.

איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.

שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.

בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.

אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.