אהוד אולמרט ינק מהסיגר והפריח ענן של עשן לחלל החדר. אני ישבתי מולו ותהיתי מה אעשה אם הוא יציע לי שאכטה. אולמרט חסך ממני את הדילמה. השנה: 2003. המקום: אי שם במרומי מצודת זאב. האירוע: הבחירות לכנסת. חודשים ספורים לפני כן מצאתי את עצמי בטעות בחזית הקרב שבין ראש עיריית ירושלים דאז לבין עיתון "כל העיר" וביום הבחירות קיבלתי את המשימה להתלוות לאולמרט באשר ילך. בערב הגיע אולמרט, שכיהן כיו"ר מטה הבחירות, למצודה שם ניהלנו שיחת רקע קצרה. בין השורות הוא לא השאיר מקום לספק – הוא מכוון גבוה. מאוד גבוה.
בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.
שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.
איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.
שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.
בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.
אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.
בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.
שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.
איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.
שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.
בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.
אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.
