הגבאי, החזן, הפייטן ובעל הקורא היה ריבי משה זעפרני. כמו משה רבנו, הנהיג ריבי משה ביד רמה קהילה של קשי עורף. בבית הכנסת התקבצו מדי שבת כשלושים-ארבעים אנשים שגרו ברדיוס של פרסה מבית הכנסת. רובם הכירו, נפגשו, רבו והשלימו רק בבית הכנסת. אבי שיחי' כונה תמיד בתפקידו הדתי, "כהן". המוסכניק שעבד בתחנת המשטרה ביפו היה "לוי", וריבי משה, התברר כעבור שנים ספורות, היה מטאטא רחובות. פיו הדיף עולמית ריח חריף, הוא היה נמוך קומה, תמיד גרר את רגלו השמאלית, אבל את קהילת בית יעקב ידע להנהיג.
חלומם של המתפללים היה להכניס לבית הכנסת ספר תורה משל עצמם. הם אספו פרוטה לפרוטה, שקל לשקל. מהעולים לתורה, מההורים הנרגשים של חתני בר המצווה, מהנשים בעזרה ובמסדרון, מקרוביהם של אלו שהלכו לעולמם ואת נשמותיהם הזכירו. כעבור שנים, כשנתיים ממועד הצטרפותנו לקהילה, נאסף בקופה בעזרת נדבנים ואנונימיים סכום שנשק לעשרת אלפים דולר. דוד ביבי, בעל אחד האולמות באזור התעשייה הישן של העיר, הפליג בדמיונות כיצד תיראה סעודת המצווה של הכנסת ספר התורה. שאר המתפללים רק רצו ספר תורה שלא יימצא בו פסול מדי שבת, פעם בשחרית ופעם במנחה.
הטקס היה קבוע, ריבי משה היה קורא בקולו הניחר מתוך ספר התורה, והעולה לתורה שהיה עומד בסמוך לו אחז באחת ממטפחות ספר התורה וכיסה בה את פניו ואפו לפני שישקע בעילפון מפאת הריח שנדף מפיו של ריבי משה. ואז היה מפסיק לפתע ריבי משה את הקריאה. מתנדבים מהקהל ניסו מיד לעזור לו, וצעקו את המשך הפסוק, אבל הוא היסה אותם, בטלטולי ידיים ובנהמות פה. הוא הסיר את משקפיו בעלי זכוכית המגדלת וקירב אותם אל קלף הספר, קירב והרחיק, קירב והרחיק, מנסה לנחש מה כתוב שם. "ספק מדאורייתא", הוא היה פוסק, ורק ילד רך בשנים – אבל בגיל חינוך – יגזור את דינו של ספר התורה. איפה הבן של כהן, היה ממלמל ריבי משה, ואני זינקתי ממקומי בפינת בית הכנסת ומיהרתי לעבר הבמה המאולתרת. העולה לתורה היה מרים אותי בשתי ידיו, ריבי משה היה מצביע על השורה בידו הרועדת, ואני קראתי את מה שראיתי. תמיד הוא היה מחליט לפסול את ספר התורה, שהיה נותר על הבמה סגור ומבויש עת ספר אחר הוצא תחתיו. אבי שיחי' טען שריבי משה מתקן בעצמו בימות החול את הספר הפסול.
באותה שבת לפני הוצאת ספר תורה, נעמד ריבי משה בין הבמה המאולתרת לארון הקודש. הוא ביקש לשאת כמה מילים. הפעם השפיל את מבטו, הוציא את ממחטתו הלבנה והמטונפת מכיסו וניגב בה את דמעותיו. הוא סיפר כיצד ביום שלישי בבוקר יצא כהרגלו לטאטא את רחובות העיר, ובכיסו עשרת אלפי הדולרים המיועדים לסופר הסת"ם הצדיק. איך כעבור שעה גילה שהכסף, מעשה שטן, נעלם מהכיס. איך חזר על עקבותיו, חיפש וחיפש, ולא מצא. כעבור שעה כבר קרא לשוטרים וסיפר להם על אסונו. לחיזוק דבריו שלף את הפתק שנתנו לו השוטרים המעיד על יושרו. הוא ביקש את סליחת הקהל הקדוש, ובמחילה מכבודם הציע שהמגבית לספר התורה תתחיל מחדש.
דוד אבוטבול, עסקן פוליטי מקומי מהסוג המפסידן, ישב בפנים קפואות. כשסיים ריבי משה את נאומו פתח בנאום הקטגוריה. הוא גנב מאיתנו את הכסף, טען. אבוטבול ניסה לחנוק אותי, הוא ניסה להרוג אותי בידיים שלו, זעק ריבי משה מיד. הנה כנפו, כנפו היה שם, הוא יעיד.
כעבור חודשים ספורים חגגו לי הורי את בר המצווה בכיתה ג' שבקומה השנייה של בית הספר, זאת שאפשר להגיע אליה רק דרך המדרגות שבקצה המסדרון. אבי שפך עלי מלוא חופניים סוכריות כשניגשתי לראשונה בחיי לספר התורה הישן כעולה לתורה. אמי הציצה מעזרת הנשים שבמסדרון כולה גאווה. אחר כך הפכתי לתלמיד ישיבה ומדי חודש הייתי חוזר לבית הכנסת בשבת כשהיתה חופשה מהישיבה, ומתעדכן בפוליטיקה המקומית. הנה תקציר שבע-עשרה השנים האחרונות: ריבי משה הודח אט אט מכל תפקידיו והדיר את רגליו לחלוטין מבית הכנסת. דוד אבוטבול הצליח להוציא את קהילת בית-יעקב הספרדית לגן עירוני נטוש במרחק שני רחובות ונטע בהם חלום חדש, בית כנסת משלהם במבנה שהם יקימו במו-תרומותיהם. אהרן מיכאלי, בוכרי בן עדתי ופוליטיקאי רק ברמה אחת מעל אבוטבול, הצליח להדיח אותו מראשות ועד בית הכנסת, ולשלוח אותו לגלות באשדוד. הוא הקים את עמותת "אור ליהודים", קיבל מהעירייה אישור לבנות על שטח הגן הנטוש, הבנייה נתקעה באמצע אחרי שהקבלן ברח, תלונות על כספים נעלמים נשלחו לרשם העמותות, מכתבי אזהרה נשלחו לכל חברי העמותה, ושוב נעמד ראש הקהילה בשטח שבין ארון הקודש לבמה המאולתרת והסביר שהכל יהיה טוב.
לפני חודשים ספורים נערכה חנוכת הבניין החדש. שבתות ספורות אחר כך נזדמנתי לבית הכנסת. מבט חטוף הספיק לי כדי להבין שבבית הכנסת הזה לא יריבו יותר. הוא נקי ומפואר, אם כי במידה. במרכזו במה יפה, בקדמתו ארון קודש מכובד, נברשת תלויה מעל, חלונות צרים משני צדיו, ומעל כל אחד מהם מנורה קטנה דמוית עששית. אבל ספסלי בית הכנסת כולם שורות שורות, המתפללים יושבים ורואים נכחם את גבם של היושבים לפניהם. שלא כמו בבית הספר הישן, שם היו הכיסאות הקטנים צמודים לקירות הכיתה, דוד שוקרי הביט בפניו של אברהם טלולה לפני שנתן בקולו ושורר את פרק ז' של שיר השירים, עמרם אלימלך נמוך הקומה והקירח עם השפם הקטן מתחת לאף, שתמיד הזכיר לי את דמותו של הרקול פוארו מספרי אגתה כריסטי, היה ממהר לחטוף בית מהפיוט "לכה דודי" כשהוא משגיח שאין בכוונתו של אף אחד להסתער לפניו, המאחרים היו מחפשים במבטם את חבריהם שהקדימו, מנידים ראש לשלום, אלי בוהדנה, נהג המונית, תמיד היה מחליף מבט רב משמעות עם דוד שוקרי לפני שהיו יוצאים באמצע קריאת התורה לכיתה ממול, שכונתה המטבח, כדי ללגום מלוא לוגמם מהוודקה הזולה שהחביא בכיס הטלית שלו, ושלמה בן דוד, שתמיד חשדנו בו שהוא גר צדק, ופליקס פינטו, היו שולחים את הילדים לחלק בין המתפללים טבק מקופסאות הכסף המהודרות והמעוטרות, וסופרים את ההתעטשויות שכל שאיפה גררה.
היום כולם יושבים שורות שורות, לא רואים זה את זה, קרים איש לרעהו.
פורסם בערב יום כיפור תשס"ח (21.9.07) באתר "המאסף - תרבות לאורך ולרוחב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה