מדוע נאם ח"כ זבולון אורלב מול בית כנסת ריק?

חבר הכנסת זבולון אורלב ישב בתוך הרכב שלו ושוחח בטלפון. העוזר שלו נכנס מדי כמה דקות לבית הכנסת השכונתי לבדוק אם הגיעו עוד אנשים. אף אחד לא הגיע. בית הכנסת נותר ריק ואורלב חיכה, וחיכה וחיכה. 

לפני חמש שנים חווינו את הכישלון הראשון שלנו כוועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לעודד את העירייה לפתח את השטחים הפתוחים שלאורך פסי הרכבת נטושים בדרום העיר. האיום: תוכנית בת 40 שנה לסלילת כביש לאורך הפסים שקמה פתאום לתחיה. 

ט"ו בשבט הראשון שלנו כהתארגנות קהילתית היה הזדמנות מצויינת להרחיב את המעגלים שלנו ולהגיע לקהלים חדשים. גייסנו מאות שקלים והפקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד לתושבי השכונה. להתארגנות הקהילתית שלנו הצטרפו עוד ועוד משפחות צעירות, אבל חסרונם של האזרחים הוותיקים הטריד אותנו. הרעיון לקיים סדר ט"ו בשבט בבית הכנסת השכונתי הוותיק, יחד עם חבר הכנסת זבולון אורלב, הקסים אותנו. היינו בטוחים שההמונים ינהרו. הפצנו פליירים, השקענו בכיבוד, ערכנו והדפסנו סדר ט"ו בשבט ייחודי ואף אחד לא בא. 

אחרי חצי שעה של המתנה הבנו שנכשלנו. למרות זאת לא ויתרנו על נוכחותו של חבר הכנסת במאבק השכונתי הקטן שלנו. ביקשנו ממנו להיכנס בכל זאת ולדבר בפני עשרת הפעילים השכונתיים המאוכזבים. הוא נכנס ודיבר מול בית כנסת ריק. אני ישבתי מולו בשורה הראשונה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטלית על מצב "וידאו" והוא התחיל לדבר. הסרטון פורסם בערוץ היוטיוב שלנו, העיתונות המקומית דיווחה על תמיכתו של הח"כ החברתי ואנחנו הצלחנו להוציא מהכישלון שלנו איזו כותרת חיובית. 

את הלקח שלנו למדנו: אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות מי שאנחנו לא. אנחנו לא צריכים להתחנף – גם לא לקהל שלנו, אנחנו לא נצליח להוציא את האזרחים הוותיקים מביתם בגלל פירות יבשים ועוגיות עבאדי. כדי לבנות קהילה, כדי לזכות באמון של תושבי השכונה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהוכיח שאנחנו רציניים. וזה מה שעשינו: עם החברה להגנת הטבע הקמנו גינה קהילתית; יחד עם תושבים ומתכננים קיימנו "סדנה לתכנון פארק המסילה"; עם סטודנטים מבצלאל הקמנו מסלול הליכה לאורך הפסים, "מסלול הקיפוד"; ואפילו הפקנו את "מעיפים את החומה" - סרטון עלילתי קצר בו מככבים ילדי השכונה. המעגלים שלנו התרחבו, השותפויות התרבו, ההישגים הפכו למשמעותיים יותר ויותר וכיום האזרחים הוותיקים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. 

מחר, יום ג', 5.3.13, יחנוך ראש העיר ניר ברקת את הקטע השלישי של פארק המסילה, הקטע שעובר בשכונת גוננים לכיוון בית צפפא והקטמונים. בעיניי זה הקטע המשמעותי של הפארק, זה הקטע בו מרגישים את הייחודיות שלו. ירושלמים מכל הסוגים והמינים צועדים ורוכבים על אופניים – זה לצד זה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ילדים ומשפחות צעירות לצד אזרחים ותיקים.

מחר אנחנו נחגוג את הפארק, אבל החגיגה האמיתית היא הקהילה שיצרנו, החיבורים בין האנשים ובין השכונות. נחגוג את ההתחדשות הקהילתית של גוננים את פריחתן של הקהילות הצעירות לצד ויחד עם הקהילות הוותיקות. אתם מוזמנים. 

חנוכת פארק המסילה בשכונת גוננים במעמד ראש העיר ניר ברקת תתקיים ביום שלישי, 5.3.13, בשעה 16:00. 

ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה. 

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד. 

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד. 

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה. 

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.

שיתוף ציבור - חלק ראשון

הכל בגלל ביטול תוכנית ספדיה. עשרים אלף יחידות דיור שאמורות היו להיבנות מערבית לירושלים התפוגגו ומשרד השיכון והעירייה החלו לפזול לתוך העיר במטרה לצופף שכונות. השכונות שנבחרו הן גוננים, קריית יובל, קריית מנחם, ארמון הנציב ורוממה. בחירה מעניינת שראויה לדיון בפני עצמו. עוד נושא שראוי לדיון הוא מכבסת המילים: העירייה קוראת לתוכניות "התחדשות עירונית", המתנגדים קוראים להן "פינוי-בינוי" ובאמצע תמצאו את המונח "ציפוף".

בשלוש השנים האחרונות עבדו בעירייה ובמשרד השיכון על תוכנית לשכונת גוננים. העבודות על התוכניות היו במחשכים, הרחק מעיניי התושבים וללא שיתוף פעולה איתם. לפני שנתיים היה ניסיון לשתף את הציבור. משרד השיכון הקצה לטובת העניין חצי תקן, אבל גיוס קבוצה תושבים בודדים שייקחו חלק בתוכניות נתפס על ידי המשתתפים כלא רציני ורשלני במקרה הטוב, וכניסיון ליצור מראית עין של שיתוף ציבור במקרה הרע. התושבים דרשו שיתוף ציבור אמיתי, העירייה החליטה לערוך סקר ולקיים כנס.

בשבוע שעבר (ד') התקיים כנס התושבים ובו הוצגו בפני התושבים הקווים הכלליים של התוכנית. האולם היה מלא מפה לפה. צמרת התכנון העירוני (סגנית ראש העיר נעמי צור, מהנדס העיר שלמה אשכול) אנשי משרד השיכון, מתכנני התוכנית, חלק מהנהלת המינהל הקהילתי ועוד איישו את שולחן הכבוד. יאיר אסף שפירא תיאר במדויק את שהתרחש שם: חוסר אמון מופגן בין התושבים לנציגי הרשויות. דבריהם של הדוברים השונים נקטעו שוב ושוב בסדרה של שאלות וקריאות ביניים.

התוכנית מציעה לאשר תוכנית אב חדשה לשכונה. במקום 2-3 קומות של בנייה, תותר בנייה לגובה של עד 7 קומות. הבניינים הקיימים ייהרסו ובמקומם ייבנו בניינים חדשים. הנחת העבודה של התוכנית גורסת שכוחות השוק יעשו את העבודה. הביקוש לדירות בירושלים יוביל יזמים לקנות בניינים ולבנות במקומם בניינים שישלשו את מספר התושבים בשכונה.

התושבים שהגיעו לכנס אמרו "לא" חד משמעי. לתוכנית יש הרבה בעיות ברמה התכנונית, אבל הבעיה הגדולה מכולן היא חוסר האמון שבין התושבים לעירייה. צריך להיות נאיבי או טיפש כדי לחשוב שבכנס בו יוצגו מצגות חובבניות ייעלם חוסר אמון שהעירייה שקדה עליו במשך עשרות שנים. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושבי השכונה, קשישיה וילדיה מצד עיריית ירושלים והרשויות בעשרות השנים האחרונות. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה של העירייה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שהעירייה לא טרחה מעולם לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון העירייה צריכה לשקם את תשתיות השכונה: הפיזיות והחברתיות. על ההיבטים הפיזיים והתכנוניים כתב כבר שפירא. ההיבט החברתי הוא הליך של שיתוף ציבור. תהליך בו התושבים מתארגנים באמצעות המינהל הקהילתי ומציגים את החזון שלהם לשכונה ואת העקרונות שלהם לתכנון.

להליך כזה בייחוד בשכונת גוננים, אמורות שתי מטרות. הראשונה היא לשמוע מהם צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. המטרה השנייה, ולדעתי החשובה יותר, היא לבנות מחדש את האמון בין הרשויות לתושבים. רק תהליך של דיאלוג בין הממסד לבין התושבים באמצעות בנייה של הנהגה מקומית יכול לגרום לשני הצדדים להבין זה את זה. תחילה העירייה צריכה להכיר ולשאת באחריות שלה להזנחה רבת השנים. היא צריכה להקשיב לתושבים – הם מכירים את השכונה ואת האנשים בה יותר טוב מכל מתכנן. כך יוכלו גם התושבים להקשיב לעירייה, להבין מהם הצרכים הכלל עירוניים של ירושלים, ויחד לתכנן עתיד טוב לנו, וכן, גם לילדינו.