"הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים"

טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" בתאריך 21.9.12

הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש לפני 17 שנה וחודש אחד כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים. התאריך העברי היה ראש חודש אלול. בשעה תשע בבוקר עליתי על קו 433 מראשון לציון לירושלים. בדרך לבירה עבר הקו המאסף גם בצומת כפר חב"ד. 

זה היה היום הראשון של "זמן אלול" בישיבה הגדולה "תומכי תמימים" שבכפר. זה היה גם היום בו החלו הלימודים במכינה הקדם אקדמית במכון לב אליה נרשמתי שבועות ספורים קודם לכן. בדקות הספורות בהן נסע האוטובוס מצומת בית דגן לכיוון כפר חב"ד הבנתי שהגורל זימן לי הזדמנות נוספת להתלבט: לרדת בכפר ולהמשיך לשנה שישית של לימודים בישיבות חב״ד או לעלות לירושלים ולרכוש השכלה כללית. הבגדים שעל גופי היו בגדי הישיבה: חליפה שחורה, כובע שחור, מתחת לחולצתי הלבנה ציצית מצמר ועל לחיי חתימת זקן כמנהגם של חב״דניקים צעירים. 

האוטובוס עצר בתחנה בצומת הכפר. הדלתות נפתחו. נוסעים עלו וירדו ואני נשארתי דבוק לכסאי. דלת האוטובוס סגרה יחד איתה 18 שנים של חרדיות בחיי. הנסיעה לירושלים היתה תחילתו של מסע חדש, מותירה מאחורי את המבוכה החב״דית מנבואת ביאת המשיח שהתבדתה, ופורשת בפניי עתיד לא נודע.

ואם תבקשו ממני לתמצת לרגע אחד מזוקק את מהות הירושלמיות עבורי, הרי שזה הרגע הזה, הרגע בו לראשונה בחיי החלטתי בעצמי. הפעם הראשונה בה בחרתי. הפעם הראשונה בה לא נתתי לאידיאולוגיות, לרבנים, לספרים או להורים להחליט עבורי. הרגע בו האמנתי בעצמי. הרגע בו קניתי את התואר "ירושלמי" הוא הרגע בו לקחתי אחריות על חיי ועל עתידי, הרגע בו הפכתי למי שיישא במחיר ההצלחה או הכישלון.

כי זו מהות הירושלמיות: הבחירה. רק עיר כמו ירושלים, רוויית הקונפליקטים, טעונה ברבדים אינסופיים של משמעויות, עיר בה לכל פלג וכיתה יש נציגות -  רק עיר כזו יכולה להציע מגוון אמיתי של תרבויות וזהויות. רק כאן תמצאו במרחק מאות מטרים זה מזה בית ספר מעורב לדתיים וחילונים ובית ספר מעורב ליהודים וערבים.

המגוון הגדול הזה מאפשר לנו לבחור מדי יום כיצד לנהל את חיינו אולם גם מחייב אותנו לנקוט עמדה, לברר את הזהות שלנו מול האחר והשונה, להגדיר איפה אנחנו דומים, היכן נמתחים הגבולות ואיזה גבולות אנחנו מרשים לעצמנו לחצות.

"היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה"

טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" ב-17.8.12

בשבועות האחרונים החליפו כאן מהלומות מילוליות שניים מיקירי ירושלים: סגן ראש העיר פפה אללו (מרצ) והמנכ"ל לשעבר של החברה הירושלמית למינהלים קהילתיים צביקה צ'רניחובסקי. הרקע הוא יוזמות פוליטיות מקבילות של שני הצדדים להריץ מועמד פלורליסטי בבחירות הקרובות כנגד ראש העיר המכהן ניר ברקת.

היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה ומניעיה מעוותים ופסולים. צ'רניחובסקי לא סולח לברקת על סגירת החברה הירושלמית שאותה ניהל. מאוחר מדי לקיים דיון על נחיצותה של החברה הזו. היא איננה קיימת. אבל המשקעים, האווירה העכורה ונראה שגם תאוות נקם – הם אלה שעומדים מאחורי הקמת הפורום הירושלמי למציאת מועמד חלופי לניר ברקת.

במרצ המצב קשה שבעתיים. בכוונתם להריץ מועמד לראשות העיר, שלישי במספר אחרי ברקת והאביר על הסוס הלבן של צ'רניחובסקי, זאת במטרה "להפגין כח, אף שהסיכויים שלו לזכות קלושים" כך לדברי אחד מחברי המועצה מטעם המפלגה. אללו הצהיר שלא הצביע לניר ברקת בבחירות האחרונות אלא העדיף לנקוט בצעד חסר אחריות ולשים בקלפי פתק לבן, ולמרות זאת הוא חבר של כבוד בקואליציה של ניר ברקת. "יש לי הרבה מה להגיד על ניר ברקת" הוא כתב כאן לפני כמה שבועות, אבל לא אמר מילה. לא טובה ולא רעה. "אין זה הזמן והמקום" הוא נימק כאילו מדובר בתוכניות התקיפה הישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן.

אז בואו נדבר אנחנו על ברקת. הוא לא מושלם. עד לאחרונה היתה תחושה שהוא לא פועל בנחישות מספקת נגד פעילות חרדית בשכונות פלורליסטיות. בחודשים האחרונים הוא הוכיח שהוא יכול אחרת ובואו נקווה שהמגמה הזו תימשך. רחובות ירושלים יכולים להיות נקיים יותר, ובוודאי שהוא יכול לעשות הרבה יותר למען הנוסעים בתחבורה הציבורית. אבל אי אפשר לקחת ממנו את היתרון הגדול ביותר שלו: הוא עושה, והרבה, למען תושבי ירושלים.  

אחרי שני ראשי עיר גרועים שדרדרו את ירושלים לעברי פי פחת – ניר ברקת מדבר מעט ועושה הרבה: הוא משקיע יותר בשכונות ובניגוד לקודמיו הוא שם את התושבים במרכז: הוא משקיע יותר בחינוך ומקדם יוזמות שצומחות מהשטח, הוא עורך בחירות במינהלים הקהילתיים ובכך יוצר התחדשות קהילתית וחברתית, מתכנן ומתקצב פארקים וריאות ירוקות ברחבי העיר, מקדם בניית אזורי תעסוקה ומסחר בכניסה לעיר ובאזור מלחה, ומתכנן במרץ את הקווים הבאים של הרכבת הקלה. וחשוב לא פחות: דלתות לשכתו פתוחות בפני כל דורש ולשכתו שוקקת חיים ופועלת במרץ. הוא עקשן, הוא נחוש, הוא אוהב את ירושלים ואנחנו צריכים אותו כאן לעוד קדנציה או שתיים. לפחות. כי ברקת הוא ראש העיר הכי טוב שהיה לירושלים בעשרים השנים האחרונות.

דמויות כמו נחמן שי או דליה איציק, פליטי קדימה שכנראה לא יזכו לראות את הכנסת הבאה מבפנים, חושקים בכס ראש העיר מהסיבות הלא נכונות. הקומה השישית בכיכר ספרא איננה סידור עבודה לפוליטיקאים כושלים.

אם יוזמתם של צ'רניחובסקי ואללו תצליח, אנו עלולים למצוא ארבעה מתמודדים על ראשות העיר: ברקת, שני מועמדים קיקיוניים אחרים שיזנבו בו, ומועמד חרדי שעלול להיבחר בגלל הפיצול במחנה הפלורליסטי. ראש עיר חרדי יפעל למען אינטרסים סקטוריאליים ויעצור את הליכי ההתחדשות הקהילתית, הפיתוח והצמיחה שמוביל ברקת. ירושלים תחזור לימיה האפורים, הימים בה צעיריה נטשו אותה במקום לקחת את האחריות על גורלה.

מוטב לאללו ולצ'רניחובסקי לזנוח את חזון העיוועים שלהם ולשתף פעולה עם ראש העיר המכהן ולתרום מניסיונם העשיר לטובת הכוחות הצעירים בעיר שלוקחים אחריות על עתיד העיר.