מדוע נאם ח"כ זבולון אורלב מול בית כנסת ריק?

חבר הכנסת זבולון אורלב ישב בתוך הרכב שלו ושוחח בטלפון. העוזר שלו נכנס מדי כמה דקות לבית הכנסת השכונתי לבדוק אם הגיעו עוד אנשים. אף אחד לא הגיע. בית הכנסת נותר ריק ואורלב חיכה, וחיכה וחיכה. 

לפני חמש שנים חווינו את הכישלון הראשון שלנו כוועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לעודד את העירייה לפתח את השטחים הפתוחים שלאורך פסי הרכבת נטושים בדרום העיר. האיום: תוכנית בת 40 שנה לסלילת כביש לאורך הפסים שקמה פתאום לתחיה. 

ט"ו בשבט הראשון שלנו כהתארגנות קהילתית היה הזדמנות מצויינת להרחיב את המעגלים שלנו ולהגיע לקהלים חדשים. גייסנו מאות שקלים והפקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד לתושבי השכונה. להתארגנות הקהילתית שלנו הצטרפו עוד ועוד משפחות צעירות, אבל חסרונם של האזרחים הוותיקים הטריד אותנו. הרעיון לקיים סדר ט"ו בשבט בבית הכנסת השכונתי הוותיק, יחד עם חבר הכנסת זבולון אורלב, הקסים אותנו. היינו בטוחים שההמונים ינהרו. הפצנו פליירים, השקענו בכיבוד, ערכנו והדפסנו סדר ט"ו בשבט ייחודי ואף אחד לא בא. 

אחרי חצי שעה של המתנה הבנו שנכשלנו. למרות זאת לא ויתרנו על נוכחותו של חבר הכנסת במאבק השכונתי הקטן שלנו. ביקשנו ממנו להיכנס בכל זאת ולדבר בפני עשרת הפעילים השכונתיים המאוכזבים. הוא נכנס ודיבר מול בית כנסת ריק. אני ישבתי מולו בשורה הראשונה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטלית על מצב "וידאו" והוא התחיל לדבר. הסרטון פורסם בערוץ היוטיוב שלנו, העיתונות המקומית דיווחה על תמיכתו של הח"כ החברתי ואנחנו הצלחנו להוציא מהכישלון שלנו איזו כותרת חיובית. 

את הלקח שלנו למדנו: אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות מי שאנחנו לא. אנחנו לא צריכים להתחנף – גם לא לקהל שלנו, אנחנו לא נצליח להוציא את האזרחים הוותיקים מביתם בגלל פירות יבשים ועוגיות עבאדי. כדי לבנות קהילה, כדי לזכות באמון של תושבי השכונה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהוכיח שאנחנו רציניים. וזה מה שעשינו: עם החברה להגנת הטבע הקמנו גינה קהילתית; יחד עם תושבים ומתכננים קיימנו "סדנה לתכנון פארק המסילה"; עם סטודנטים מבצלאל הקמנו מסלול הליכה לאורך הפסים, "מסלול הקיפוד"; ואפילו הפקנו את "מעיפים את החומה" - סרטון עלילתי קצר בו מככבים ילדי השכונה. המעגלים שלנו התרחבו, השותפויות התרבו, ההישגים הפכו למשמעותיים יותר ויותר וכיום האזרחים הוותיקים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. 

מחר, יום ג', 5.3.13, יחנוך ראש העיר ניר ברקת את הקטע השלישי של פארק המסילה, הקטע שעובר בשכונת גוננים לכיוון בית צפפא והקטמונים. בעיניי זה הקטע המשמעותי של הפארק, זה הקטע בו מרגישים את הייחודיות שלו. ירושלמים מכל הסוגים והמינים צועדים ורוכבים על אופניים – זה לצד זה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ילדים ומשפחות צעירות לצד אזרחים ותיקים.

מחר אנחנו נחגוג את הפארק, אבל החגיגה האמיתית היא הקהילה שיצרנו, החיבורים בין האנשים ובין השכונות. נחגוג את ההתחדשות הקהילתית של גוננים את פריחתן של הקהילות הצעירות לצד ויחד עם הקהילות הוותיקות. אתם מוזמנים. 

חנוכת פארק המסילה בשכונת גוננים במעמד ראש העיר ניר ברקת תתקיים ביום שלישי, 5.3.13, בשעה 16:00. 

לגוננים מגיע יותר. הצביעו עבורי בבחירות למינהל קהילתי דרום

לקח לי הרבה זמן להבין שהנחת היסוד שלי לא מדויקת. שהכוח שאני מייחס לתקשורת הוא לא כזה חזק, ושכוחה של קהילה – משמעותי הרבה יותר ממה שחשבתי. 

לפני קצת יותר מארבע שנים, הקמתי יחד עם פרופ' קימי קפלן ותושבים נוספים את ועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה: לעודד את העירייה להקים פארק לאורך פסי הרכבת הנטושים בדרום העיר – זאת במקום כביש שעמד להיסלל במקום. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאת המאבק הזה ננהל דרך התקשורת. הייתי עיתונאי, הכרתי את המערכות מבפנים וידעתי שבידיים של התקשורת יש כוח גדול. שכונת מגורינו, שהיתה הבסיס לפעילות שלנו – גוננים, התאפיינה כשכונה בה יש חוסר אמון בין התושבים לבין העירייה והממסד. חוסר האמון הבסיסי (וההדדי) הוא זה שהוביל את העירייה להזניח את מרחביה הציבוריים של השכונה ולהשקיע בהם רק לצרכים כלל עירוניים. עם כזו קהילה, כך הנחתי, לא נצליח ליצור שינוי. 

רק אחרי שנתיים של פעילות הבנתי שהתקשורת היתה בסך הכל כלי עזר חיוני בדרך להשיג את המטרה. דווקא הקהילה היא זו ששינתה את תמונת המצב לחלוטין. לחזון שרקמנו הצטרפו מדי שבוע עוד ועוד תושבים ומאות מהם לקחו ולוקחים חלק בפעילות של הוועד. הכוח של התושבים, שהתחיל מהזוגות הצעירים של השכונה וכיום זוכה לתמיכה רחבה של הדור הוותיק שלה, הוא זה שיצר את השינוי. בחדרי הישיבות של כיכר ספרא הצגנו נתונים מדוייקים, אבל מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות היה עשרות ומאות התושבים שבאו שוב ושוב לפעילות השונות למען הפארק. הם יוצקים תוכן אמיתי לפעילות, הם הבסיס הרחב והחזק לעבודה מול מקבלי ההחלטות, הם מוסיפים אנרגיה משמעותית וחיונית וביחד הגענו בפרק זמן קצר למקומות ויעדים שרק חלמנו עליהם. 

זאת לא היתה צריכה להיות העבודה שלנו. לשם כך הוקמו בירושלים המינהלים הקהילתיים. בשלהי שנות השמונים הבין ראש העיר המיתולוגי טדי קולק שהעירייה לא מצליחה להגיע לשכונות ולתת מענה לתושבים. הוא הפך את המתנ"סים למינהלים קהילתיים. ממוסד קהילתי שמספק חינוך לא פורמאלי הוא ניסה להפוך אותם למוסדות של דמוקרטיה השתתפותית. מקום בו התושבים באמצעות הנהגה מקומית מגדירים את הצרכים העירוניים שלהם ומקדמים אותם מול העירייה והרשויות. ראשי הערים אחריו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, לא אהבו את מוקדי הכוח החדשים וראו בהם איום. הם ייבשו את המינהלים, התעלמו מהם ונתנו להם לשקוע בגרעונות וחובות עתק. חלקם שרדו את המשבר, אחרים התכנסו לתוך עצמם ואיבדו את הרלוונטיות הקהילתית שלהם. כזה היה המינהל הקהילתי בגוננים, בקטמונים וברסקו. 

ראש העיר ניר ברקת מוביל תהליך של התחדשות במינהלים. הוא הכריז על קיומם של בחירות ובנחישות האופיינית לו הוא מממש את ההתחייבות. בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי 13.12.11 יתקיימו בחירות בכמה מינהלים בהם גם למינהל הקהילתי דרום שכולל את גוננים, קטמונים, רסקו והסביבה. 

החלטתי להתמודד. זה תפקיד ללא שכר וללא סמכויות. היכולת של נבחרי ציבור במינהל קהילתי להשפיע הוא רק באמצעות לגיטמציה ציבורית - האמון שהקהילה מביעה בנבחריה. הניסיון שלי בשנים האחרונות בשכונה לימד אותי באילו מקומות עליי לפעול ולשנות:

1. קהילתיות. כדי להצליח המינהל הקהילתי צריך לחזק את הקשרים שלו עם הקהילות השונות ובמקרים רבים גם ליצור את הקהילות הללו: קשר ישיר עם התושבים; כנסים ציבוריים בנושאים רלוונטיים; עיתון שכונתי; אתר אינטרנט אקטואלי ומעודכן; והכי חשוב – עובדים קהילתיים והנהלה נבחרת ששומרת על קשר בלתי אמצעי עם תושבי השכונה. כל אלו הם הבסיס להצלחת המינהל הקהילתי. 

2. חינוך. אם יש תחום בו השכונה לא מממשת את הפוטנציאל שלה – חינוך הוא התחום הזה. מוסדות החינוך בשכונה אינם משרתים את תושביה וילדיה ואלו נודדים לשכונות אחרות כדי לקבל את מה שמגיע להם. בית הספר הממלכתי הדתי החדש שהוקם בשכונה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית בגלל מחסור במבנה ראוי. הקהילה החילונית/מסורתית בשכונה נמצאת במצב גרוע יותר. היא איננה מגובשת כמו הקהילה הדתית ופתרונות החינוך לילדיה נמצאים רחוק מאזור המגורים שלה. שני בתי ספר ממלכתיים, אחד דתי והאחר פלורליסטי, הם היסודות של השכונה ושל הקהילה. 

3. מרחבים ציבוריים. ההזנחה במרחבים הציבוריים של השכונה זועקת. אמנם בשנים האחרונות ניר ברקת השקיע כאן: במגרש ספורט, במרכז מוסיקה, ואפילו בגן משחקים אחד או שניים. אבל זה ממש לא מספיק. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שהשאירה את תשיותיה הפיזיות של השכונה אי שם באמצע המאה העשרים. הקהילה היא זו שצריכה לקבוע מה סדרי העדיפויות, היא זו שצריכה ליזום ולהוביל את העירייה ואגפיה לתוך השכונה: שיקום גינות המשחקים, החזרת המדרכות להולכי הרגל, התאמת התחבורה הציבורית ליעדי התושבים ועוד המון משימות. 

אלו משימות קשות ומורכבות וכדי להצליח בהם צריך ליצור שותפויות. במרחב בו מתקיימות הבחירות יש מגוון רחב של קהילות מסוגים ומינים שונים. 

השותפים שלי לחזון הם דמויות מוכרות בשכונה ומייצגים קהילות מגוונות: בגוננים – גדי אורבך ממקימי ממ"ד גוננים, ושי ברנץ תושב השכונה מיום היוולדו. ברסקו – הילה ליפניק אם צעירה עם מומחיות ביזמות חברתית, ועמית טרייסטר פעיל ויזם בתחום החינוך. זו נבחרת מגוונת שמשקפת את המגוון הרחב של תושבי השכונה: גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ילידי השכונה ותושבים חדשים, משפחות צעירות וותיקות. לכל מצביע יש זכות לבחור ביותר ממועמד אחד. תושבי שכונת גוננים יכולים לבחור בשלושה מועמדים. בשכונת רסקו וסביבתה – בשניים. 

כדי להצליח אני צריך את עזרתכם. אם אתם גרים בשכונה – תצביעו לנו. הבחירות יתקיימו ביום שלישי, 13.12.11. מלאו את טופס הרשמה ואנחנו כבר נזכיר לכם ביום הבחירות לבוא ולהצביע. 

אלו מכם שגרים מחוץ לשכונה – אתם חשובים לא פחות. נשמח אם תעבירו את המאמר הזה הלאה – למי שגרים בשכונה או בסביבתה. אנחנו עובדים ללא תקציב וההצלחה שלנו תלויה ביכולת להגיע לכמה שיותר אנשים ולהוציא אותם מהבית ביום הבחירות. לבד לא נצליח. אנחנו חייבים את עזרתכם. 

לכו להצביע!

ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה. 

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד. 

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד. 

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה. 

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.

מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?

כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו. 
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא  – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.