הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.

היה לא טוב, היה יוסי

עו"ד יוסי חביליו היה צריך להתפטר מזמן. אני מצטער. אני יודע שזאת עמדה לא פופולרית. חביליו מכהן כבר כעשור כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. הוא מונה בימיו של אהוד אולמרט, הספיק להסתכסך עם אורי לופוליאנסקי מייד לאחר היבחרו לראשות העיר, ומהר מאוד נקלע לעימות עם ניר ברקת לאחר שהאחרון הפך לראש העיר.

ההתעקשות של חביליו להמשיך ולהחזיק בתפקידו במשך שנים רבות ולהיות יועץ משפטי לעומתי לראש העיר פגעה בדמוקרטיה העירונית הרבה יותר מששמרה עליה. למיטב הבנתי יועץ משפטי אמור לסייע לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות שלו. התפקיד שלו הוא לתת לראש העיר את הכלים המשפטיים, את חוות הדעת הנכונות ואת הייצוג המשפטי בבתי המשפט – כל זאת כדי לבצע את המדיניות של ראש העיר.

ברוב המקרים בהם חביליו התנגד למדיניות ראש העיר (לופוליאנסקי או ברקת) הסכמתי עם דעתו. כן, גם אני חושב שהחרדים צריכים לקבל מבני ציבור בשכונותיהם ולא במרכז העיר. לדעתי אסור לתת לחרדים תקציב על בסיס קריטריונים מפלים לטובת מוסדות החינוך שלהם. אבל תפקידו של היועץ המשפטי הוא לא לקדם את דעתו – אלא לקדם ככל האפשר את ראש העיר הנבחר. ראש העיר הוא נבחר הציבור, הוא הלקוח שלו והוא צריך לקבל את מקסימום השירות.

את הקרב נגד מדיניות לא נכונה של ראש העיר צריכה לנהל פונקציה אחרת: מבקרת העירייה, הממשלה, משרד הפנים והמגזר השלישי. לראש עיר שנבחר בבחירות, ולא משנה מהיכן מגיעים הבוחרים שלו, מגיע לעבוד עם יועץ משפטי שנאמן לו.

ההתעקשות של היועץ המשפטי היוצא להיצמד לכיסא שלו, להיאבק על משרתו ולנצח בבית הדין לענייני עבודה (בעידן לופוליאנסקי) פגעה בנו, תושבי העיר, בשני מישורים. ראשית, המאבקים של חביליו היו צבועים בצבע מאוד מסויים. אי אפשר לומר שהוא ראה את טובת תושבי ירושלים לנגד עיניו. עובדה, שירותי העירייה בתקופתו היו מהגרועים ביותר. זאת לא אשמתו כמובן, אבל את האנרגיות שלו הוא בחר בלהשקיע במאבקים פוליטיים שהגיעו לכותרות, בעיקר סביב ענייני דת ומדינה וימין ושמאל. ובעוד משהו אחד: העמקת הגבייה. עיריית ירושלים מעקלת חשבונות בנק של תושביה עוד לפני תום שנת הארנונה. ולא דיברנו על היעילות המופלאה שהיא מגלה בתחום דוחות החנייה. הוא היה חזק על חלשים ולמי ששכח ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל.

את חביליו לא עניינו הדברים שעירייה אמורה באמת לספק: ניקיון ברחובות, שטחים ירוקים, חינוך, תרבות ואיכות חיים. במשמרת שלו קיבלו, על פי החשד, בכירי העירייה ונבחריה מיליוני שקלים שוחד תמורת מפלצות נדל"ן שכיערו את פני העיר והפכו את שוק הנדל"ן שלה לעשירים בלבד.

ההצלחה של חביליו בלהישאר בכיסא למרות היחסים הרעים והמתוקשרים עם ראשי העיר העבירה את המסר הלאה אל הפקידים: ראש העיר הוא בעיה זמנית, אנחנו, הפקידים נשארים כאן לנצח. אחד מהצעדים הראשונים של ברקת בעירייה, פיטוריו של ראש אגף תושי"ה בעירייה, כשלו בבית הדין לענייני עבודה – בדיוק כמו אצל חביליו. התוצאה: שלטון טוטליטארי של גילדת פקידים העושה ככל העולה על רוחה - בעיקר בתחומים הפיזיים.

זו הסיבה שההצלחות של ניר ברקת הם בתחום התרבות והמיתוג. את זה לא עושה העירייה המסואבת והכבדה. את זאת הוא עושה עם חברות עירוניות קטנות, המשמשות כצינור להעברת כספים ועושות רק עבודת מטה. החברות העירוניות אריאל ועדן הפכו למפיקות אירועי תרבות בהיקף עצום ובינתיים העיר נשארת מלוכלכת.

זכותו המלאה של כל ראש עיר לעבוד עם אנשים שיבצעו את המדיניות שלו. יש לפתח ולתת שיניים חזקות יותר למנגנוני הבקרה, לאלה שימנעו ממנו לעשות מעשים לא חוקיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יחד עם זאת – העירייה ופקידיה צריכים לבצע את מדיניות ראש העיר.

• את הסטריפ החדש לבלוג עיצב בועז שרון. אתם חייבים להודות שיש לו טאץ'.
• שנה טובה ומעולה לכולנו.

חשבון נפש

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.

קרתא ואינטל הן פעולות הסחה

הפגנות החרדים נגד אינטל מאוד מקוממות אותנו. הנה הם מגיעים שוב, מפירים את הסטטוס קוו העדין שנרקם בעיר, סוגרים כבישים, בריכות, אצטדיונים, חניונים ומפעלים, לא תורמים לשוק העבודה ולהתפתחותה של העיר, ופוגעים קשות בתדמיתה של העיר.

מחר (שבת) תתקיים עוד הפגנה של הציבור הפלורליסטי בעיר. תחת הכותרת "לוקחים את העיר בהליכה" תתקיים צעדה מכיכר פריז לכיכר ציון. פרטים נוספים תמצאו כאן. אבל בזמן שאנחנו נלחמים עבור החניון ואינטל, העיר בורחת לנו מבין הידיים. הנה דוגמה קטנה שממחישה מי באמת שולט בעיר ובעירייה.

כמה ימים לפני חג פורים האחרון הגיעה למינהל הקהילתי גוננים בו אני חבר תלונה של מתפללי בית כנסת על כך שהעירייה החליטה להציב להם מבנים ניידים בפתח בית הכנסת. הסיפור כשלעצמו הוא מאוד מעניין ושווה התייחסות נפרדת. מדובר היה בגן חרדי  שהעירייה החליטה להקים באמצע הרחוב הראשי של השכונה. במסגרת הניסיונות שלנו לשכנע את העירייה שהגן מיותר, ביקשנו לקבל לידינו את הנתונים של גני הילדים בשכונה, את מספרם בכל גן, ואת השכונות ממנה הילדים מגיעים לגנים.

למי שלא מכיר גוננים היא שכונה נחמדה בירושלים, סמוכה למושבה הגרמנית, בשנים האחרונות מהווה מוקד משיכה לזוגות צעירים ולא קשורה למאבקי ההתחרדות של העיר. הנתונים שהשגנו הדהימו אותנו. לא פחות מעשרה גנים חרדים פועלים בשכונה. עשרה. כמעט כולם שוכנים במבנים של העירייה, כולם בתפוסה של שני שליש בלבד (כעשרים ילדים בממוצע), ורוב הילדים הם בכלל משכונות אחרות. מנגד ילדי השכונה שלומדים בגנים ממלכתיים נדחסים לגנים צפופים, רובם רחוקים כשני ק"מ מבתי הילדים.

וזה לא הכל. החרדים טענו שהם מביאים כסף רב לעירייה באמצעות תרומות לגנים. בדקנו. מצאנו בדיוק את ההיפך. כל גן בתפוסה נמוכה עולה לעירייה קרוב למאה אלף שקל בשנה. משרד החינוך מוכן לממן את חלקו רק עבור ילדים רשומים בגן ואם הגן הוא בתפוסה של כשני שליש בלבד, העירייה ממנת את היתר. עכשיו אתם מבינים מדוע העירייה מסרבת לפתוח גנים ממלכתיים חדשים – זה עולה לה הרבה כסף. עכשיו אתם גם יכולים להבין למה לגנים חרדים יש הסעות, ארוחות צהרים חמות, גנים מרווחים, יום לימודים ארוך ומספר גננות וסייעות רב יותר על כל ילד. פשוט יש להם הרבה יותר כסף. הנתונים שחשפנו פורסמו בהרחבה בעיתון הארץ.

תעשו חשבון: עשרה גנים חרדים - בשכונת גוננים בלבד -  עולים לעירייה קרוב למיליון שקל. גנים כאלה פועלים בשכונות נוספות ולא חרדיות בעיר כמו גילה, ארמון הנציב, ועוד. תזכרו את הנתון הזה בפעם הבאה שאתם שומעים שהעירייה מקצצת בעוד שירות לתושבים.

במילים אחרות אנחנו נדפקים פעמיים. הגנים שלנו רחוקים, צריך לנסוע אליהם פעמיים ביום בכבישים פקוקים ולחוצים, הילדים לומדים במסגרות צפופות, חונקות ועניות, ואנחנו גם מממנים את הגנים החרדים בלב השכונות שלנו שגוזלות את המשאבים המיועדים לנו.

החרדים סובלים ממצוקה הולכת וגוברת של מוסדות חינוך. קצב הבנייה והפיתוח בשכונות שלהם אינו עומד בקצב הילודה. אני לא מקנא ולא מוכן להתחלף עם הורים חרדים. אבל יחד עם זאת, הפתרונות שלהם לא צריכים לבוא על חשבוני. גם כי זה לא צודק, וגם כי את המשחק הזה אני לא מוכן לשחק. יש לי אלטרנטיבה. להצטרף לעשרות האלפים שנטשו את העיר בשנים האחרונות וחיים באיכות חיים טובה יותר באותה עלות במקום אחר.

בינתיים, בזכותה של חברת המועצה רחל עזריה פתחה העירייה גן נוסף לילדי השכונה שלנו. אם תהיתם – אף גן חרדי לא נסגר או אוחד עם גן אחר.

החרדים הם חלק מהממסד העירוני כבר עשרות שנים. הם נטמעו בתוכו. רשתות הגנים החרדים שפועלות בשכונה שלי הן רשתות עירוניות מוכרות. בנוסף יש לחרדים אגף לחינוך חרדי, אגף לחינוך תורני ועוד ועוד. גני הגיל הרך הם רק דוגמה לשיטה שקיימת בעירייה בכל התחומים.

בעוד הפלגים החרדים הקיצוניים מושכים את תשומת הלב העירונית במאבקים אלימים נגד הממסד שההשפעה שלהם על איכות חיינו היא בעיקר תדמיתית, חבריהם החרדים המתונים הם חלק בלתי נפרד מהממסד הפקידותי והפוליטי, והתייחסותם החד ממדית לתקציב העירוני תרסק בסופו של דבר את כולנו.