חשבון נפש

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.

SMS מלשכת ראש העיר

"לא קצת נסחפת להגיד שניר ברקת בוגד?". השואל: יועץ התקשורת של ראש העיר ניר ברקת. האמצעי: SMS. העיתוי: יום שלישי האחרון. באמת, לא נסחפתי? לכנות את ראש העיר שלנו בוגד? מה עבר עלי?

בואו נתחיל מהתחלה. עם כניסתו של ברקת לתפקיד ראש העיר הוא השתתף בישיבתה הראשונה של ועדת התחבורה העירונית. ולא רק הוא. בכירים מהעירייה ישבו שם לצד בכירי משרד התחבורה, אגד, הרכבת הקלה ותוכנית אב לתחבורה. זאת הייתה ישיבה מעניינת. בסופה התקבלו כמה החלטות חשובות, זאת שמעניינת אותנו היא זו שעוסקת במידע בתחנות: " אגד תדאג לשילוט בכל תחנות האוטובוסים, מפות סטטיות וב–150 תחנות יהיו מפות דינמיות – תוך 3 חודשים"

שלושת החודשים עברו – דבר לא קרה. חלף עוד חודש, וכמובן, התחנות נותרו ללא מידע. אין אף מפה רשמית של התחבורה הציבורית בירושלים, בתוך האוטובוסים אין שום מידע על מסלול הנסיעה, על התחנות בהן הוא עוצר או על היעד הסופי. במילים אחרות: אין לנו, הנוסעים באוטובוסים, שום אפשרות לתכנן את הנסיעה שלנו. לא מבחינת זמנים ולא מבחינת מסלול. אנחנו כבולים להרגלים הישנים שלנו. אנחנו לא מחדשים את המסלולים שלנו או את מספרי הקווים. המצב הוא כל כך אבסורדי שכבר יש כמה התארגנויות של אזרחים פרטיים המפיצים מפות של קווי האוטובוס בעצמם. 

בחודש יוני פנה "15 דקות", פורום משתמשי התחבורה הציבורית בעיר, במכתב לראש העיר. הזכרנו את קיומה של החלטת ועדת התחבורה שאושררה על ידי מועצת העיר. לא קיבלנו שום תשובה. עם יד על הלב – הופתענו. ציפינו שניר ברקת יזנק על ההחלטה הזו כמוצא שלל רב וידרוש מאגד, משרד התחבורה, ואולי אפילו מהעירייה להציב את המידע בתחנות. פנינו שוב אחרי חודשיים – שוב דממה אלחוטית. יועצו המיוחד לענייני הרכבת הקלה, שנפגש איתנו לפגישת היכרות מאוד נחמדה, ירד למחתרת: לא השיב לאי-מיילים ולא חזר להודעה שהשארנו במשיבון שלו. ניסינו גם מסלולים עוקפים: חברי מועצה, סגני ראש עיר ומקורבים. לא קיבלו אף תשובה מעודדת.

ביום ראשון בשבוע שעבר הצגנו את בעיית המידע בפני השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. ארגון 15 דקות, החבר בקואליציית ירושלים בת קיימא, נבחר להיות הראשון שיציג בפני השר את מטרותיו. ארדן וכל צמרת המשרד שלו לא הצליחה להבין מדוע אין מידע בתחנות. הסברנו להם: מערכת האוטובוסים כך כל כך מזעזעת שאף אחד לא מוכן להתחייב על זמני הנסיעה, תדירות הקווים ומסלולם.

כעבור יום התקשרו עיתונאים והתעניינו במה שקרה בפגישה. כשנשאלתי מדוע ראש העיר לא אוכף את החלטת המידע אמרתי את האמת. "אני לא יודע. אין לי הסבר. אבל דבר אחד ברור: ראש העיר בגד בנוסעי התחבורה הציבורית בעיר. הוא התחייב לשפר אותה, הוא קיבל החלטה להציב מידע בתחנות, והוא לא עושה דבר כדי לאכוף אותה".

מיד אחרי שקיבלתי את ה-SMS רציתי להסביר את כל זה ליועץ ראש העיר. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אז שלחתי לו SMS בחזרה. "חשבתי שזה מה שיגרום לכם לדבר איתנו. שוב טעיתי"

קרתא ואינטל הן פעולות הסחה

הפגנות החרדים נגד אינטל מאוד מקוממות אותנו. הנה הם מגיעים שוב, מפירים את הסטטוס קוו העדין שנרקם בעיר, סוגרים כבישים, בריכות, אצטדיונים, חניונים ומפעלים, לא תורמים לשוק העבודה ולהתפתחותה של העיר, ופוגעים קשות בתדמיתה של העיר.

מחר (שבת) תתקיים עוד הפגנה של הציבור הפלורליסטי בעיר. תחת הכותרת "לוקחים את העיר בהליכה" תתקיים צעדה מכיכר פריז לכיכר ציון. פרטים נוספים תמצאו כאן. אבל בזמן שאנחנו נלחמים עבור החניון ואינטל, העיר בורחת לנו מבין הידיים. הנה דוגמה קטנה שממחישה מי באמת שולט בעיר ובעירייה.

כמה ימים לפני חג פורים האחרון הגיעה למינהל הקהילתי גוננים בו אני חבר תלונה של מתפללי בית כנסת על כך שהעירייה החליטה להציב להם מבנים ניידים בפתח בית הכנסת. הסיפור כשלעצמו הוא מאוד מעניין ושווה התייחסות נפרדת. מדובר היה בגן חרדי  שהעירייה החליטה להקים באמצע הרחוב הראשי של השכונה. במסגרת הניסיונות שלנו לשכנע את העירייה שהגן מיותר, ביקשנו לקבל לידינו את הנתונים של גני הילדים בשכונה, את מספרם בכל גן, ואת השכונות ממנה הילדים מגיעים לגנים.

למי שלא מכיר גוננים היא שכונה נחמדה בירושלים, סמוכה למושבה הגרמנית, בשנים האחרונות מהווה מוקד משיכה לזוגות צעירים ולא קשורה למאבקי ההתחרדות של העיר. הנתונים שהשגנו הדהימו אותנו. לא פחות מעשרה גנים חרדים פועלים בשכונה. עשרה. כמעט כולם שוכנים במבנים של העירייה, כולם בתפוסה של שני שליש בלבד (כעשרים ילדים בממוצע), ורוב הילדים הם בכלל משכונות אחרות. מנגד ילדי השכונה שלומדים בגנים ממלכתיים נדחסים לגנים צפופים, רובם רחוקים כשני ק"מ מבתי הילדים.

וזה לא הכל. החרדים טענו שהם מביאים כסף רב לעירייה באמצעות תרומות לגנים. בדקנו. מצאנו בדיוק את ההיפך. כל גן בתפוסה נמוכה עולה לעירייה קרוב למאה אלף שקל בשנה. משרד החינוך מוכן לממן את חלקו רק עבור ילדים רשומים בגן ואם הגן הוא בתפוסה של כשני שליש בלבד, העירייה ממנת את היתר. עכשיו אתם מבינים מדוע העירייה מסרבת לפתוח גנים ממלכתיים חדשים – זה עולה לה הרבה כסף. עכשיו אתם גם יכולים להבין למה לגנים חרדים יש הסעות, ארוחות צהרים חמות, גנים מרווחים, יום לימודים ארוך ומספר גננות וסייעות רב יותר על כל ילד. פשוט יש להם הרבה יותר כסף. הנתונים שחשפנו פורסמו בהרחבה בעיתון הארץ.

תעשו חשבון: עשרה גנים חרדים - בשכונת גוננים בלבד -  עולים לעירייה קרוב למיליון שקל. גנים כאלה פועלים בשכונות נוספות ולא חרדיות בעיר כמו גילה, ארמון הנציב, ועוד. תזכרו את הנתון הזה בפעם הבאה שאתם שומעים שהעירייה מקצצת בעוד שירות לתושבים.

במילים אחרות אנחנו נדפקים פעמיים. הגנים שלנו רחוקים, צריך לנסוע אליהם פעמיים ביום בכבישים פקוקים ולחוצים, הילדים לומדים במסגרות צפופות, חונקות ועניות, ואנחנו גם מממנים את הגנים החרדים בלב השכונות שלנו שגוזלות את המשאבים המיועדים לנו.

החרדים סובלים ממצוקה הולכת וגוברת של מוסדות חינוך. קצב הבנייה והפיתוח בשכונות שלהם אינו עומד בקצב הילודה. אני לא מקנא ולא מוכן להתחלף עם הורים חרדים. אבל יחד עם זאת, הפתרונות שלהם לא צריכים לבוא על חשבוני. גם כי זה לא צודק, וגם כי את המשחק הזה אני לא מוכן לשחק. יש לי אלטרנטיבה. להצטרף לעשרות האלפים שנטשו את העיר בשנים האחרונות וחיים באיכות חיים טובה יותר באותה עלות במקום אחר.

בינתיים, בזכותה של חברת המועצה רחל עזריה פתחה העירייה גן נוסף לילדי השכונה שלנו. אם תהיתם – אף גן חרדי לא נסגר או אוחד עם גן אחר.

החרדים הם חלק מהממסד העירוני כבר עשרות שנים. הם נטמעו בתוכו. רשתות הגנים החרדים שפועלות בשכונה שלי הן רשתות עירוניות מוכרות. בנוסף יש לחרדים אגף לחינוך חרדי, אגף לחינוך תורני ועוד ועוד. גני הגיל הרך הם רק דוגמה לשיטה שקיימת בעירייה בכל התחומים.

בעוד הפלגים החרדים הקיצוניים מושכים את תשומת הלב העירונית במאבקים אלימים נגד הממסד שההשפעה שלהם על איכות חיינו היא בעיקר תדמיתית, חבריהם החרדים המתונים הם חלק בלתי נפרד מהממסד הפקידותי והפוליטי, והתייחסותם החד ממדית לתקציב העירוני תרסק בסופו של דבר את כולנו.

רטיניטיס פיגמנטוזה (RP)

רישיון הנהיגה שלי פוקע מדי ערב. על הרישיון כתוב "מוגבל לשעות היום בלבד". רטיניטיס פיגמנטוזה, זו שמה של המחלה הגנטית שהוריי הורישו לי. זה לא כל כך מסובך להסביר, אני קורא לה עיוורון לילה. תשימו אותי בליל ירח מלא במדבר – אין שום סיכוי שאני אראה משהו. לא כדאי שאני אאחר לסרט בקולנוע – תצטרכו להחזיק לי את היד. זאת מחלה גנטית שנכון להיום אין לה תרופה.

היא מגבילה בעיקר בנהיגה. אי אפשר לנסוע בשעות הלילה – גם לא בכביש מואר. אם יש לי נסיעה אל מחוץ לעיר היא מתוכננת כך שאחזור עוד הרבה לפני שמחשיך או שיהיה מי שיחזיר אותי. אני חייב לגור בעיר, אני חייב לעבוד קרוב למקום מגוריי, ובעיקר - אני תלוי לחלוטין בתחבורה ציבורית. אירועים משפחתיים, פגישות עבודה, וכל מה שקורה אחרי 16:00 בעונת החורף – מחייבים אותי לחפש את התחנה הקרובה ולחכות לאוטובוס. זאת תלות מוחלטת, גזירה שהשלמתי איתה – בעיקר כי אני לא מכיר מציאות אחרת. אתם מפתחים תלות ברכב פרטי – אני מסתדר טוב מאוד בלעדיו.

כללים לנסיעה בתחבורה הציבורית
להתדרדרות החמורה בתחבורה הציבורית בירושלים שמתי לב כשעבדתי בתל אביב. הנסיעה מהבית בקו 18 היתה ארוכה יותר מהנסיעה מירושלים לתל אביב. ברכב פרטי מדובר בנסיעה של שמונה דקות לכל היותר, הליכה ברגל לוקחת 45 דקות, אבל באוטובוס זה לוקח יותר משעה. ניסיתי ללמוד את ההרגלים של התחבורה הציבורית בעיר, שעות של אוטובוסים, מסלולים, כדי לשפר את הזמנים אבל בפועל גיליתי עליה דברים אחרים.

ברגע שנראה אוטובוס בקצה האופק מתחילים להרגיש תכונה בתחנה. מתחיל קרב עדין בין הממתינים מלווה בדחיפות מרפק קלות. זה השלב בו מנחשים היכן הנהג יעצור בדיוק. הפרמטרים: גודש התנועה בכביש, המכוניות החונות בסמוך לתחנה, כמות האנשים בתחנה ועוד.

נוסע בלי חופשי חודשי – נדפק. בזמן שהנהג נותן לו עודף, עוקפים אותו בין חמישה לעשרה נוסעים. גם אם היו מקומות פנויים באוטובוס – הם כבר היסטוריה. מי שמצא מקום פנוי נדבק לכיסא בכל מחיר. אישה בהריון, קשישים עם עגלות של שוק – זאת הבעיה שלהם.

לקח לי כמה שבועות להבין שזו מלחמת הישרדות בה החזק שורד. ניסיתי למצוא אנשים כמוני באוטובוסים, וגיליתי שנכחדנו. מי שנוסע היום בתחבורה הציבורית בירושלים הוא רק מי שאין לו ברירה. מי שיכול לוקח מונית, הולך ברגל, או ששם נפשו בכפו ומעדיף לנסוע ברכב פרטי – רק לא באוטובוס. שם נוסעים רק מי שאין להם ברירה. אלו שאין להם כסף למונית או לרכב פרטי, בקיצור: תלמידי תיכון, קשישים, עניים וחרדים.

את 15 דקות, ארגון הפועל לשיפור התחבורה הציבורית בירושלים, הקמתי יחד עם אהוד עוזיאל. החלטנו שנמאס לנו. לדעתנו הרכבת הקלה היא תירוץ גרוע. אנחנו חושבים שתכנון נכון, ובעיקר - כזה שמשתף את הציבור - היה פותר ויפתור בעיות עתידיות. ראש העיר ניר ברקת ושר התחבורה ישראל כץ מתעלמים. מהצד השני עוד לא נתקלנו בנושא שסוחף כל כך הרבה ירושלמים מכל כך הרבה קצוות שונים של העיר.

אנחנו עומדים להשיק אתר אינטרנט חדש. אתם מוזמנים להציץ בו בסביבת העבודה בקישור הזה. נשמח לשמוע כאן הערות והצעות לשיפור. שמואל בראנץ, שעובד עליו במרץ בשבועות האחרונים, ישמח גם לשמוע מילה טובה.

אנחנו מתחילים

אנחנו מתחילים. היום ה-10 לנובמבר 2009, וזה הפוסט הראשון בבלוג החצי-אישי-חצי-מקצועי שלי. אז מה יקרה פה? הבלוג יעסוק באופן טבעי בחומרים שמעניינים אותי, והם כולם שזורים זה בזה במארג סבוך.

ירושלים על גווניה וצבעיה השונים תשחק כאן תפקיד מרכזי. יחסי האהבה-שנאה אותם אני מנהל עם העיר יעברו כאן כחוט השני. ירושלים פחות בהקשר ההיסטורי, לא כל כך במובנה הדתי וכמעט במנותק ממעמדה הלאומי. ירושלים תהיה נוכחת כעיר מגורים על המרחבים הציבוריים המוזנחים שלה, על מערכת התחבורה הקורסת שלה, על מערכת החינוך הממלכתית העלובה שלה. ירושלים תהיה כאן עיר חולה אבל גם אהובה. 

אני לא ירושלמי מלידה. הגעתי לכאן לפני 12 שנה ללימודים ומאז חשבתי כבר מספר פעמים להגר ממנה. לקח לנו הרבה זמן ללמוד ולהכיר זה את זו. את הקרביים שלה למדתי להכיר כשמוניתי לתפקיד הכתב המוניציפאלי של "כל העיר" בשלהי תקופתו של ראש העיר לשעבר אהוד אולמרט. נחשפתי למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, למוסדותיה השונים והמגוונים, וניסיתי כמה שיותר לפגוש את בניה ותושביה של העיר הלא פתורה הזו.

אני אכתוב כאן גם על מאחורי הקלעים של העיסוק ממנו אני מתפרנס: ייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית, או במילים אחרות - איך להשתמש בתקשורת ובאינטרנט כדי להשיג מטרות. בלוג למשל, זאת דרך שאני מנסה. יחד נראה אם הוא מצליח להשפיע.

על מה עוד? באופן טבעי על חרדים, מערכות היחסים שלהם, הפנימיות והחיצוניות. גם בסוג מסוים של חרדיות: חב"ד. התחנכתי על ברכי החסידות הזו, כנער נסחפתי יחד איתה באקסטאזה משיחית שהותירה בי כמיהה למשהו שאיננו. 

מזרחיות, זהות, חיפוש שורשים, בוכארה, הורות, יהיו חלק מהבלוג, בתקווה שנרגיש כאן כולנו בנוח. אינטרנט, מערכת בתי המשפט, צרכנות, יצוצו כנושאים בכמה פוסטים. 

אתם מוזמנים להצטרף אלי למסע הזה. כאן זאת נקודת ההתחלה, אני מקווה שלא שתסכימו עם כל מה שייכתב כאן, שאעורר בכם עניין להשתתף בדיון, שנצליח לשכנע אחד את השני במסגרת תרבות דיון הוגנת ובעיקר שנצליח להשפיע במשהו על עתידה של העיר.