5.3.13

סיפור אישי קצר על הרב מנחם פרומן ז"ל


וזה הסיפור שלי על הרב מנחם פרומן שהלך לעולמו אתמול (ב'): לפני כשש שנים התארחתי בשבת בתקוע. זו היתה שבת עם משפחתה של אישתי. בתקוע ב', שם שהינו בשבת, נוף מדברי עוצר נשימה לעבר מדבר יהודה ובית הכנסת בו התקיימו תפילות השבת היה בקראוון לא רחוק משפת הוואדי. 

בתקוע ב', כך הסתבר לי באותה השבת, זמני התפילות הם מאוד גמישים, אבל אני כמו ילד טוב, התייצבתי לכל תפילה בזמן. אני אמנם חוזר בשאלה אבל כאשר משפחתה של אישתי זקוקה למנין לתפילה – אני מתייצב בחדווה. בבית הכנסת הנידח עם מזגן מקרטע בקראוון לוהט התפלל גם הרב מנחם פרומן. והוא היה מתפלל: קופץ, צועק, רוקד, שר, מוחא כפיים ונאנח – ממש בחינת "כל עצמותי תאמרנה". 

בבוקר יום שבת התייצבתי שוב לתפילה. הטלית כיסתה את ראשי ואני ישבתי בירכתי הקראוון, מנמנם או קורא משהו. עוד משהו שאתם צריכים לדעת עלי: אני כהן. ועבור אנשים כמוני תפילת שבת בבוקר היא טרטור לא פשוט. אנחנו צריכים לעלות לדוכן לברכת כהנים פעמיים, פעם בשחרית ופעם במוסף, ובנוסף אחד מהכהנים מתכבד בעלייה הראשונה בקריאת ספר תורה. כל אחד מהטקסים מורכב, ארוך, מושך תשומת לב ועבור חוזר בשאלה בבית כנסת לא מוכר – גם מיותר לחלוטין. מהצד השני בבית הכנסת גם נמצא אביה של אישתי שיחיה, ואני לא יכול לרמוס ולזלזל בחוקי ההלכה במצח נחושה. זו הסיבה שנצמדתי בכל מאודי להלכה. 

על פי ההלכה כאשר אחד מהכהנים מבית הכנסת עולה לדוכן לברכת כהנים בעת חזרת הש"ץ – על כל הכהנים בבית הכנסת להצטרף אליו. כהן שלא מעוניין להצטרף לברכה צריך לצאת מבית הכנסת כאשר היא מתקיימת. וזה מה שעשיתי. יצאתי מבית הכנסת לדקות ספורות פעמיים. פעם אחת בתפילת שחרית ופעם במוסף. בית הכנסת היה כבר הומה במתפללים ובילדים ויכולתי לחמוק החוצה בשקט בלי שאף אחד ישים לב ולחזור כאשר טקס הברכה הסתיים. 

בשבת אחרי הצהרים התקיימה תפילת מנחה בבית הכנסת אליה התייצבתי שוב בשעה המדוייקת. פישלתי. אף אחד ממשפחתה של אישתי לא התייצב, הייתי מהראשונים שהגיעו, וחיכינו שיגיעו עשרה גברים כדי שנוכל להתחיל להתפלל במניין. לא יכולתי לברוח הפעם. נשארתי. במנחה של שבת מתקיימת קריאה קצרה בתורה במהלכה עולה כהן לתורה לברכה הראשונה. הרב פרומן היה זה שהזמין את העולים לעלות. הוא קרא "יעמוד כהן", ואני נשארתי לשבת ממשיך לקרוא באחד מעלוני פרשת השבוע, בטוח שאף אחד מהנוכחים לא מכיר אותי וממילא לא יודע שאני כהן. 

הרב פרומן קרא בשנית, הפעם בקול רם "יעמוד כהן", ואני המשכתי לשבת, לא מעז להרים את עיניי, וממשיך לנעוץ אותן עמוק בדף שהחזקתי. בפעם הרביעית שהרב פרומן צעק "יעמוד כהן" הוא כבר עמד מולי, בירכתיי הקרוואן, מסתכל בי במבט שובב ומחייך. "יעמוד כהן" הוא הסתכל בי במבט שואל, ואני עניתי: "יוסף יצחק בן אהרן". הוא חזר אחרי בקול רם "יעמוד יוסף יצחק בן אהרן כהן" פורש את יד ימינו לעבר ספר התורה המגולגל על הדוכן במרכז בית הכנסת.

בסופה של תפילה יצאתי מבית הכנסת עם חיוך, ובליבי סימנתי 1:0 לרב פרומן. הוא לא הכיר אותי, אולי הוא ידע עם איזו משפחה הגעתי אבל לא היה לו שום סיכוי לדעת שאני כהן. הדרך היחידה לנחש את זהותי השבטית היתה להכיר את הלכות ברכת כהנים, ולשים לב מי חומק מבית הכנסת כאשר כולם מסביב פורשים את הטליתות מעליהם ומעל ילדיהם.

חסידיו של הרב פרומן יגידו אולי שזהו מופת, שלרב היתה רוח הקודש, אבל אני חושב שהוא היה רב אמיתי. כזה ששם לב לאנשים לא פחות מלספרים, כזה שמתעניין בהתרחשויות בשוליים לא פחות מבמרכז.

תנחומיי למשפחתו ולתלמידיו. יהי זכרו ברוך.

4.3.13

מדוע נאם ח"כ זבולון אורלב מול בית כנסת ריק?

חבר הכנסת זבולון אורלב ישב בתוך הרכב שלו ושוחח בטלפון. העוזר שלו נכנס מדי כמה דקות לבית הכנסת השכונתי לבדוק אם הגיעו עוד אנשים. אף אחד לא הגיע. בית הכנסת נותר ריק ואורלב חיכה, וחיכה וחיכה. 

לפני חמש שנים חווינו את הכישלון הראשון שלנו כוועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לעודד את העירייה לפתח את השטחים הפתוחים שלאורך פסי הרכבת נטושים בדרום העיר. האיום: תוכנית בת 40 שנה לסלילת כביש לאורך הפסים שקמה פתאום לתחיה. 

ט"ו בשבט הראשון שלנו כהתארגנות קהילתית היה הזדמנות מצויינת להרחיב את המעגלים שלנו ולהגיע לקהלים חדשים. גייסנו מאות שקלים והפקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד לתושבי השכונה. להתארגנות הקהילתית שלנו הצטרפו עוד ועוד משפחות צעירות, אבל חסרונם של האזרחים הוותיקים הטריד אותנו. הרעיון לקיים סדר ט"ו בשבט בבית הכנסת השכונתי הוותיק, יחד עם חבר הכנסת זבולון אורלב, הקסים אותנו. היינו בטוחים שההמונים ינהרו. הפצנו פליירים, השקענו בכיבוד, ערכנו והדפסנו סדר ט"ו בשבט ייחודי ואף אחד לא בא. 

אחרי חצי שעה של המתנה הבנו שנכשלנו. למרות זאת לא ויתרנו על נוכחותו של חבר הכנסת במאבק השכונתי הקטן שלנו. ביקשנו ממנו להיכנס בכל זאת ולדבר בפני עשרת הפעילים השכונתיים המאוכזבים. הוא נכנס ודיבר מול בית כנסת ריק. אני ישבתי מולו בשורה הראשונה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטלית על מצב "וידאו" והוא התחיל לדבר. הסרטון פורסם בערוץ היוטיוב שלנו, העיתונות המקומית דיווחה על תמיכתו של הח"כ החברתי ואנחנו הצלחנו להוציא מהכישלון שלנו איזו כותרת חיובית. 

את הלקח שלנו למדנו: אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות מי שאנחנו לא. אנחנו לא צריכים להתחנף – גם לא לקהל שלנו, אנחנו לא נצליח להוציא את האזרחים הוותיקים מביתם בגלל פירות יבשים ועוגיות עבאדי. כדי לבנות קהילה, כדי לזכות באמון של תושבי השכונה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהוכיח שאנחנו רציניים. וזה מה שעשינו: עם החברה להגנת הטבע הקמנו גינה קהילתית; יחד עם תושבים ומתכננים קיימנו "סדנה לתכנון פארק המסילה"; עם סטודנטים מבצלאל הקמנו מסלול הליכה לאורך הפסים, "מסלול הקיפוד"; ואפילו הפקנו את "מעיפים את החומה" - סרטון עלילתי קצר בו מככבים ילדי השכונה. המעגלים שלנו התרחבו, השותפויות התרבו, ההישגים הפכו למשמעותיים יותר ויותר וכיום האזרחים הוותיקים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. 

מחר, יום ג', 5.3.13, יחנוך ראש העיר ניר ברקת את הקטע השלישי של פארק המסילה, הקטע שעובר בשכונת גוננים לכיוון בית צפפא והקטמונים. בעיניי זה הקטע המשמעותי של הפארק, זה הקטע בו מרגישים את הייחודיות שלו. ירושלמים מכל הסוגים והמינים צועדים ורוכבים על אופניים – זה לצד זה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ילדים ומשפחות צעירות לצד אזרחים ותיקים.

מחר אנחנו נחגוג את הפארק, אבל החגיגה האמיתית היא הקהילה שיצרנו, החיבורים בין האנשים ובין השכונות. נחגוג את ההתחדשות הקהילתית של גוננים את פריחתן של הקהילות הצעירות לצד ויחד עם הקהילות הוותיקות. אתם מוזמנים. 

חנוכת פארק המסילה בשכונת גוננים במעמד ראש העיר ניר ברקת תתקיים ביום שלישי, 5.3.13, בשעה 16:00.