את קהילת "אור ליהודים" הכרתי לראשונה כשהייתי בן עשר. אבי מורי שיחי' חיפש בית כנסת להתפלל בו מדי שבת, לאחר שעברנו דירה לבית חדש בראשון לציון. בית הכנסת הספרדי "בית נסים" אליו הגענו בשבת הראשונה היה המוני מדי, בית הכנסת השני, שהתארח בבית הספר לבנות "בית יעקב", היה מנוכר מדי. אבל אז גילה אבי שבקומה השנייה של בית הספר, אליה אפשר להגיע רק דרך המדרגות שבסוף המסדרון, מסתתר לו בית כנסת ספרדי, בדיוק היכן שכיתה ג' מתכנסת לה מדי יום.
הגבאי, החזן, הפייטן ובעל הקורא היה ריבי משה זעפרני. כמו משה רבנו, הנהיג ריבי משה ביד רמה קהילה של קשי עורף. בבית הכנסת התקבצו מדי שבת כשלושים-ארבעים אנשים שגרו ברדיוס של פרסה מבית הכנסת. רובם הכירו, נפגשו, רבו והשלימו רק בבית הכנסת. אבי שיחי' כונה תמיד בתפקידו הדתי, "כהן". המוסכניק שעבד בתחנת המשטרה ביפו היה "לוי", וריבי משה, התברר כעבור שנים ספורות, היה מטאטא רחובות. פיו הדיף עולמית ריח חריף, הוא היה נמוך קומה, תמיד גרר את רגלו השמאלית, אבל את קהילת בית יעקב ידע להנהיג.
חלומם של המתפללים היה להכניס לבית הכנסת ספר תורה משל עצמם. הם אספו פרוטה לפרוטה, שקל לשקל. מהעולים לתורה, מההורים הנרגשים של חתני בר המצווה, מהנשים בעזרה ובמסדרון, מקרוביהם של אלו שהלכו לעולמם ואת נשמותיהם הזכירו. כעבור שנים, כשנתיים ממועד הצטרפותנו לקהילה, נאסף בקופה בעזרת נדבנים ואנונימיים סכום שנשק לעשרת אלפים דולר. דוד ביבי, בעל אחד האולמות באזור התעשייה הישן של העיר, הפליג בדמיונות כיצד תיראה סעודת המצווה של הכנסת ספר התורה. שאר המתפללים רק רצו ספר תורה שלא יימצא בו פסול מדי שבת, פעם בשחרית ופעם במנחה.
הטקס היה קבוע, ריבי משה היה קורא בקולו הניחר מתוך ספר התורה, והעולה לתורה שהיה עומד בסמוך לו אחז באחת ממטפחות ספר התורה וכיסה בה את פניו ואפו לפני שישקע בעילפון מפאת הריח שנדף מפיו של ריבי משה. ואז היה מפסיק לפתע ריבי משה את הקריאה. מתנדבים מהקהל ניסו מיד לעזור לו, וצעקו את המשך הפסוק, אבל הוא היסה אותם, בטלטולי ידיים ובנהמות פה. הוא הסיר את משקפיו בעלי זכוכית המגדלת וקירב אותם אל קלף הספר, קירב והרחיק, קירב והרחיק, מנסה לנחש מה כתוב שם. "ספק מדאורייתא", הוא היה פוסק, ורק ילד רך בשנים – אבל בגיל חינוך – יגזור את דינו של ספר התורה. איפה הבן של כהן, היה ממלמל ריבי משה, ואני זינקתי ממקומי בפינת בית הכנסת ומיהרתי לעבר הבמה המאולתרת. העולה לתורה היה מרים אותי בשתי ידיו, ריבי משה היה מצביע על השורה בידו הרועדת, ואני קראתי את מה שראיתי. תמיד הוא היה מחליט לפסול את ספר התורה, שהיה נותר על הבמה סגור ומבויש עת ספר אחר הוצא תחתיו. אבי שיחי' טען שריבי משה מתקן בעצמו בימות החול את הספר הפסול.
באותה שבת לפני הוצאת ספר תורה, נעמד ריבי משה בין הבמה המאולתרת לארון הקודש. הוא ביקש לשאת כמה מילים. הפעם השפיל את מבטו, הוציא את ממחטתו הלבנה והמטונפת מכיסו וניגב בה את דמעותיו. הוא סיפר כיצד ביום שלישי בבוקר יצא כהרגלו לטאטא את רחובות העיר, ובכיסו עשרת אלפי הדולרים המיועדים לסופר הסת"ם הצדיק. איך כעבור שעה גילה שהכסף, מעשה שטן, נעלם מהכיס. איך חזר על עקבותיו, חיפש וחיפש, ולא מצא. כעבור שעה כבר קרא לשוטרים וסיפר להם על אסונו. לחיזוק דבריו שלף את הפתק שנתנו לו השוטרים המעיד על יושרו. הוא ביקש את סליחת הקהל הקדוש, ובמחילה מכבודם הציע שהמגבית לספר התורה תתחיל מחדש.
דוד אבוטבול, עסקן פוליטי מקומי מהסוג המפסידן, ישב בפנים קפואות. כשסיים ריבי משה את נאומו פתח בנאום הקטגוריה. הוא גנב מאיתנו את הכסף, טען. אבוטבול ניסה לחנוק אותי, הוא ניסה להרוג אותי בידיים שלו, זעק ריבי משה מיד. הנה כנפו, כנפו היה שם, הוא יעיד.
כעבור חודשים ספורים חגגו לי הורי את בר המצווה בכיתה ג' שבקומה השנייה של בית הספר, זאת שאפשר להגיע אליה רק דרך המדרגות שבקצה המסדרון. אבי שפך עלי מלוא חופניים סוכריות כשניגשתי לראשונה בחיי לספר התורה הישן כעולה לתורה. אמי הציצה מעזרת הנשים שבמסדרון כולה גאווה. אחר כך הפכתי לתלמיד ישיבה ומדי חודש הייתי חוזר לבית הכנסת בשבת כשהיתה חופשה מהישיבה, ומתעדכן בפוליטיקה המקומית. הנה תקציר שבע-עשרה השנים האחרונות: ריבי משה הודח אט אט מכל תפקידיו והדיר את רגליו לחלוטין מבית הכנסת. דוד אבוטבול הצליח להוציא את קהילת בית-יעקב הספרדית לגן עירוני נטוש במרחק שני רחובות ונטע בהם חלום חדש, בית כנסת משלהם במבנה שהם יקימו במו-תרומותיהם. אהרן מיכאלי, בוכרי בן עדתי ופוליטיקאי רק ברמה אחת מעל אבוטבול, הצליח להדיח אותו מראשות ועד בית הכנסת, ולשלוח אותו לגלות באשדוד. הוא הקים את עמותת "אור ליהודים", קיבל מהעירייה אישור לבנות על שטח הגן הנטוש, הבנייה נתקעה באמצע אחרי שהקבלן ברח, תלונות על כספים נעלמים נשלחו לרשם העמותות, מכתבי אזהרה נשלחו לכל חברי העמותה, ושוב נעמד ראש הקהילה בשטח שבין ארון הקודש לבמה המאולתרת והסביר שהכל יהיה טוב.
לפני חודשים ספורים נערכה חנוכת הבניין החדש. שבתות ספורות אחר כך נזדמנתי לבית הכנסת. מבט חטוף הספיק לי כדי להבין שבבית הכנסת הזה לא יריבו יותר. הוא נקי ומפואר, אם כי במידה. במרכזו במה יפה, בקדמתו ארון קודש מכובד, נברשת תלויה מעל, חלונות צרים משני צדיו, ומעל כל אחד מהם מנורה קטנה דמוית עששית. אבל ספסלי בית הכנסת כולם שורות שורות, המתפללים יושבים ורואים נכחם את גבם של היושבים לפניהם. שלא כמו בבית הספר הישן, שם היו הכיסאות הקטנים צמודים לקירות הכיתה, דוד שוקרי הביט בפניו של אברהם טלולה לפני שנתן בקולו ושורר את פרק ז' של שיר השירים, עמרם אלימלך נמוך הקומה והקירח עם השפם הקטן מתחת לאף, שתמיד הזכיר לי את דמותו של הרקול פוארו מספרי אגתה כריסטי, היה ממהר לחטוף בית מהפיוט "לכה דודי" כשהוא משגיח שאין בכוונתו של אף אחד להסתער לפניו, המאחרים היו מחפשים במבטם את חבריהם שהקדימו, מנידים ראש לשלום, אלי בוהדנה, נהג המונית, תמיד היה מחליף מבט רב משמעות עם דוד שוקרי לפני שהיו יוצאים באמצע קריאת התורה לכיתה ממול, שכונתה המטבח, כדי ללגום מלוא לוגמם מהוודקה הזולה שהחביא בכיס הטלית שלו, ושלמה בן דוד, שתמיד חשדנו בו שהוא גר צדק, ופליקס פינטו, היו שולחים את הילדים לחלק בין המתפללים טבק מקופסאות הכסף המהודרות והמעוטרות, וסופרים את ההתעטשויות שכל שאיפה גררה.
היום כולם יושבים שורות שורות, לא רואים זה את זה, קרים איש לרעהו.
פורסם בערב יום כיפור תשס"ח (21.9.07) באתר "המאסף - תרבות לאורך ולרוחב".
המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.
עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים".
את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.
החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.
רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.
זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים.
אהוד אולמרט ינק מהסיגר והפריח ענן של עשן לחלל החדר. אני ישבתי מולו ותהיתי מה אעשה אם הוא יציע לי שאכטה. אולמרט חסך ממני את הדילמה. השנה: 2003. המקום: אי שם במרומי מצודת זאב. האירוע: הבחירות לכנסת. חודשים ספורים לפני כן מצאתי את עצמי בטעות בחזית הקרב שבין ראש עיריית ירושלים דאז לבין עיתון "כל העיר" וביום הבחירות קיבלתי את המשימה להתלוות לאולמרט באשר ילך. בערב הגיע אולמרט, שכיהן כיו"ר מטה הבחירות, למצודה שם ניהלנו שיחת רקע קצרה. בין השורות הוא לא השאיר מקום לספק – הוא מכוון גבוה. מאוד גבוה.
בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.
שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.
איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.
שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.
בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.
אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.
