מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?

כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו. 
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא  – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

"גם ספרדי וגם חילוני? לא מצאת מישהו יותר טוב?"

המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.

עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים". 


את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.


החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.


רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.


זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו  ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים. 

קרתא ואינטל הן פעולות הסחה

הפגנות החרדים נגד אינטל מאוד מקוממות אותנו. הנה הם מגיעים שוב, מפירים את הסטטוס קוו העדין שנרקם בעיר, סוגרים כבישים, בריכות, אצטדיונים, חניונים ומפעלים, לא תורמים לשוק העבודה ולהתפתחותה של העיר, ופוגעים קשות בתדמיתה של העיר.

מחר (שבת) תתקיים עוד הפגנה של הציבור הפלורליסטי בעיר. תחת הכותרת "לוקחים את העיר בהליכה" תתקיים צעדה מכיכר פריז לכיכר ציון. פרטים נוספים תמצאו כאן. אבל בזמן שאנחנו נלחמים עבור החניון ואינטל, העיר בורחת לנו מבין הידיים. הנה דוגמה קטנה שממחישה מי באמת שולט בעיר ובעירייה.

כמה ימים לפני חג פורים האחרון הגיעה למינהל הקהילתי גוננים בו אני חבר תלונה של מתפללי בית כנסת על כך שהעירייה החליטה להציב להם מבנים ניידים בפתח בית הכנסת. הסיפור כשלעצמו הוא מאוד מעניין ושווה התייחסות נפרדת. מדובר היה בגן חרדי  שהעירייה החליטה להקים באמצע הרחוב הראשי של השכונה. במסגרת הניסיונות שלנו לשכנע את העירייה שהגן מיותר, ביקשנו לקבל לידינו את הנתונים של גני הילדים בשכונה, את מספרם בכל גן, ואת השכונות ממנה הילדים מגיעים לגנים.

למי שלא מכיר גוננים היא שכונה נחמדה בירושלים, סמוכה למושבה הגרמנית, בשנים האחרונות מהווה מוקד משיכה לזוגות צעירים ולא קשורה למאבקי ההתחרדות של העיר. הנתונים שהשגנו הדהימו אותנו. לא פחות מעשרה גנים חרדים פועלים בשכונה. עשרה. כמעט כולם שוכנים במבנים של העירייה, כולם בתפוסה של שני שליש בלבד (כעשרים ילדים בממוצע), ורוב הילדים הם בכלל משכונות אחרות. מנגד ילדי השכונה שלומדים בגנים ממלכתיים נדחסים לגנים צפופים, רובם רחוקים כשני ק"מ מבתי הילדים.

וזה לא הכל. החרדים טענו שהם מביאים כסף רב לעירייה באמצעות תרומות לגנים. בדקנו. מצאנו בדיוק את ההיפך. כל גן בתפוסה נמוכה עולה לעירייה קרוב למאה אלף שקל בשנה. משרד החינוך מוכן לממן את חלקו רק עבור ילדים רשומים בגן ואם הגן הוא בתפוסה של כשני שליש בלבד, העירייה ממנת את היתר. עכשיו אתם מבינים מדוע העירייה מסרבת לפתוח גנים ממלכתיים חדשים – זה עולה לה הרבה כסף. עכשיו אתם גם יכולים להבין למה לגנים חרדים יש הסעות, ארוחות צהרים חמות, גנים מרווחים, יום לימודים ארוך ומספר גננות וסייעות רב יותר על כל ילד. פשוט יש להם הרבה יותר כסף. הנתונים שחשפנו פורסמו בהרחבה בעיתון הארץ.

תעשו חשבון: עשרה גנים חרדים - בשכונת גוננים בלבד -  עולים לעירייה קרוב למיליון שקל. גנים כאלה פועלים בשכונות נוספות ולא חרדיות בעיר כמו גילה, ארמון הנציב, ועוד. תזכרו את הנתון הזה בפעם הבאה שאתם שומעים שהעירייה מקצצת בעוד שירות לתושבים.

במילים אחרות אנחנו נדפקים פעמיים. הגנים שלנו רחוקים, צריך לנסוע אליהם פעמיים ביום בכבישים פקוקים ולחוצים, הילדים לומדים במסגרות צפופות, חונקות ועניות, ואנחנו גם מממנים את הגנים החרדים בלב השכונות שלנו שגוזלות את המשאבים המיועדים לנו.

החרדים סובלים ממצוקה הולכת וגוברת של מוסדות חינוך. קצב הבנייה והפיתוח בשכונות שלהם אינו עומד בקצב הילודה. אני לא מקנא ולא מוכן להתחלף עם הורים חרדים. אבל יחד עם זאת, הפתרונות שלהם לא צריכים לבוא על חשבוני. גם כי זה לא צודק, וגם כי את המשחק הזה אני לא מוכן לשחק. יש לי אלטרנטיבה. להצטרף לעשרות האלפים שנטשו את העיר בשנים האחרונות וחיים באיכות חיים טובה יותר באותה עלות במקום אחר.

בינתיים, בזכותה של חברת המועצה רחל עזריה פתחה העירייה גן נוסף לילדי השכונה שלנו. אם תהיתם – אף גן חרדי לא נסגר או אוחד עם גן אחר.

החרדים הם חלק מהממסד העירוני כבר עשרות שנים. הם נטמעו בתוכו. רשתות הגנים החרדים שפועלות בשכונה שלי הן רשתות עירוניות מוכרות. בנוסף יש לחרדים אגף לחינוך חרדי, אגף לחינוך תורני ועוד ועוד. גני הגיל הרך הם רק דוגמה לשיטה שקיימת בעירייה בכל התחומים.

בעוד הפלגים החרדים הקיצוניים מושכים את תשומת הלב העירונית במאבקים אלימים נגד הממסד שההשפעה שלהם על איכות חיינו היא בעיקר תדמיתית, חבריהם החרדים המתונים הם חלק בלתי נפרד מהממסד הפקידותי והפוליטי, והתייחסותם החד ממדית לתקציב העירוני תרסק בסופו של דבר את כולנו.