סיפור אישי קצר על הרב מנחם פרומן ז"ל

וזה הסיפור שלי על הרב מנחם פרומן שהלך לעולמו אתמול (ב'): לפני כשש שנים התארחתי בשבת בתקוע. זו היתה שבת עם משפחתה של אישתי. בתקוע ב', שם שהינו בשבת, נוף מדברי עוצר נשימה לעבר מדבר יהודה ובית הכנסת בו התקיימו תפילות השבת היה בקראוון לא רחוק משפת הוואדי. 

בתקוע ב', כך הסתבר לי באותה השבת, זמני התפילות הם מאוד גמישים, אבל אני כמו ילד טוב, התייצבתי לכל תפילה בזמן. אני אמנם חוזר בשאלה אבל כאשר משפחתה של אישתי זקוקה למנין לתפילה – אני מתייצב בחדווה. בבית הכנסת הנידח עם מזגן מקרטע בקראוון לוהט התפלל גם הרב מנחם פרומן. והוא היה מתפלל: קופץ, צועק, רוקד, שר, מוחא כפיים ונאנח – ממש בחינת "כל עצמותי תאמרנה". 

בבוקר יום שבת התייצבתי שוב לתפילה. הטלית כיסתה את ראשי ואני ישבתי בירכתי הקראוון, מנמנם או קורא משהו. עוד משהו שאתם צריכים לדעת עלי: אני כהן. ועבור אנשים כמוני תפילת שבת בבוקר היא טרטור לא פשוט. אנחנו צריכים לעלות לדוכן לברכת כהנים פעמיים, פעם בשחרית ופעם במוסף, ובנוסף אחד מהכהנים מתכבד בעלייה הראשונה בקריאת ספר תורה. כל אחד מהטקסים מורכב, ארוך, מושך תשומת לב ועבור חוזר בשאלה בבית כנסת לא מוכר – גם מיותר לחלוטין. מהצד השני בבית הכנסת גם נמצא אביה של אישתי שיחיה, ואני לא יכול לרמוס ולזלזל בחוקי ההלכה במצח נחושה. זו הסיבה שנצמדתי בכל מאודי להלכה. 

על פי ההלכה כאשר אחד מהכהנים מבית הכנסת עולה לדוכן לברכת כהנים בעת חזרת הש"ץ – על כל הכהנים בבית הכנסת להצטרף אליו. כהן שלא מעוניין להצטרף לברכה צריך לצאת מבית הכנסת כאשר היא מתקיימת. וזה מה שעשיתי. יצאתי מבית הכנסת לדקות ספורות פעמיים. פעם אחת בתפילת שחרית ופעם במוסף. בית הכנסת היה כבר הומה במתפללים ובילדים ויכולתי לחמוק החוצה בשקט בלי שאף אחד ישים לב ולחזור כאשר טקס הברכה הסתיים. 

בשבת אחרי הצהרים התקיימה תפילת מנחה בבית הכנסת אליה התייצבתי שוב בשעה המדוייקת. פישלתי. אף אחד ממשפחתה של אישתי לא התייצב, הייתי מהראשונים שהגיעו, וחיכינו שיגיעו עשרה גברים כדי שנוכל להתחיל להתפלל במניין. לא יכולתי לברוח הפעם. נשארתי. במנחה של שבת מתקיימת קריאה קצרה בתורה במהלכה עולה כהן לתורה לברכה הראשונה. הרב פרומן היה זה שהזמין את העולים לעלות. הוא קרא "יעמוד כהן", ואני נשארתי לשבת ממשיך לקרוא באחד מעלוני פרשת השבוע, בטוח שאף אחד מהנוכחים לא מכיר אותי וממילא לא יודע שאני כהן. 

הרב פרומן קרא בשנית, הפעם בקול רם "יעמוד כהן", ואני המשכתי לשבת, לא מעז להרים את עיניי, וממשיך לנעוץ אותן עמוק בדף שהחזקתי. בפעם הרביעית שהרב פרומן צעק "יעמוד כהן" הוא כבר עמד מולי, בירכתיי הקרוואן, מסתכל בי במבט שובב ומחייך. "יעמוד כהן" הוא הסתכל בי במבט שואל, ואני עניתי: "יוסף יצחק בן אהרן". הוא חזר אחרי בקול רם "יעמוד יוסף יצחק בן אהרן כהן" פורש את יד ימינו לעבר ספר התורה המגולגל על הדוכן במרכז בית הכנסת.

בסופה של תפילה יצאתי מבית הכנסת עם חיוך, ובליבי סימנתי 1:0 לרב פרומן. הוא לא הכיר אותי, אולי הוא ידע עם איזו משפחה הגעתי אבל לא היה לו שום סיכוי לדעת שאני כהן. הדרך היחידה לנחש את זהותי השבטית היתה להכיר את הלכות ברכת כהנים, ולשים לב מי חומק מבית הכנסת כאשר כולם מסביב פורשים את הטליתות מעליהם ומעל ילדיהם.

חסידיו של הרב פרומן יגידו אולי שזהו מופת, שלרב היתה רוח הקודש, אבל אני חושב שהוא היה רב אמיתי. כזה ששם לב לאנשים לא פחות מלספרים, כזה שמתעניין בהתרחשויות בשוליים לא פחות מבמרכז.

תנחומיי למשפחתו ולתלמידיו. יהי זכרו ברוך.

נגד הרוח

אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.

זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.

בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.

התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.

בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.

אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.

כשאני קורא על הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.

לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.

חשבון נפש

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.