הכל בגלל ביטול תוכנית ספדיה. עשרים אלף יחידות דיור שאמורות היו להיבנות מערבית לירושלים התפוגגו ומשרד השיכון והעירייה החלו לפזול לתוך העיר במטרה לצופף שכונות. השכונות שנבחרו הן גוננים, קריית יובל, קריית מנחם, ארמון הנציב ורוממה. בחירה מעניינת שראויה לדיון בפני עצמו. עוד נושא שראוי לדיון הוא מכבסת המילים: העירייה קוראת לתוכניות "התחדשות עירונית", המתנגדים קוראים להן "פינוי-בינוי" ובאמצע תמצאו את המונח "ציפוף".
בשלוש השנים האחרונות עבדו בעירייה ובמשרד השיכון על תוכנית לשכונת גוננים. העבודות על התוכניות היו במחשכים, הרחק מעיניי התושבים וללא שיתוף פעולה איתם. לפני שנתיים היה ניסיון לשתף את הציבור. משרד השיכון הקצה לטובת העניין חצי תקן, אבל גיוס קבוצה תושבים בודדים שייקחו חלק בתוכניות נתפס על ידי המשתתפים כלא רציני ורשלני במקרה הטוב, וכניסיון ליצור מראית עין של שיתוף ציבור במקרה הרע. התושבים דרשו שיתוף ציבור אמיתי, העירייה החליטה לערוך סקר ולקיים כנס.
בשבוע שעבר (ד') התקיים כנס התושבים ובו הוצגו בפני התושבים הקווים הכלליים של התוכנית. האולם היה מלא מפה לפה. צמרת התכנון העירוני (סגנית ראש העיר נעמי צור, מהנדס העיר שלמה אשכול) אנשי משרד השיכון, מתכנני התוכנית, חלק מהנהלת המינהל הקהילתי ועוד איישו את שולחן הכבוד. יאיר אסף שפירא תיאר במדויק את שהתרחש שם: חוסר אמון מופגן בין התושבים לנציגי הרשויות. דבריהם של הדוברים השונים נקטעו שוב ושוב בסדרה של שאלות וקריאות ביניים.
התוכנית מציעה לאשר תוכנית אב חדשה לשכונה. במקום 2-3 קומות של בנייה, תותר בנייה לגובה של עד 7 קומות. הבניינים הקיימים ייהרסו ובמקומם ייבנו בניינים חדשים. הנחת העבודה של התוכנית גורסת שכוחות השוק יעשו את העבודה. הביקוש לדירות בירושלים יוביל יזמים לקנות בניינים ולבנות במקומם בניינים שישלשו את מספר התושבים בשכונה.
התושבים שהגיעו לכנס אמרו "לא" חד משמעי. לתוכנית יש הרבה בעיות ברמה התכנונית, אבל הבעיה הגדולה מכולן היא חוסר האמון שבין התושבים לעירייה. צריך להיות נאיבי או טיפש כדי לחשוב שבכנס בו יוצגו מצגות חובבניות ייעלם חוסר אמון שהעירייה שקדה עליו במשך עשרות שנים. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושבי השכונה, קשישיה וילדיה מצד עיריית ירושלים והרשויות בעשרות השנים האחרונות. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה של העירייה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שהעירייה לא טרחה מעולם לדבר איתם.
כדי לבנות מחדש את האמון העירייה צריכה לשקם את תשתיות השכונה: הפיזיות והחברתיות. על ההיבטים הפיזיים והתכנוניים כתב כבר שפירא. ההיבט החברתי הוא הליך של שיתוף ציבור. תהליך בו התושבים מתארגנים באמצעות המינהל הקהילתי ומציגים את החזון שלהם לשכונה ואת העקרונות שלהם לתכנון.
להליך כזה בייחוד בשכונת גוננים, אמורות שתי מטרות. הראשונה היא לשמוע מהם צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. המטרה השנייה, ולדעתי החשובה יותר, היא לבנות מחדש את האמון בין הרשויות לתושבים. רק תהליך של דיאלוג בין הממסד לבין התושבים באמצעות בנייה של הנהגה מקומית יכול לגרום לשני הצדדים להבין זה את זה. תחילה העירייה צריכה להכיר ולשאת באחריות שלה להזנחה רבת השנים. היא צריכה להקשיב לתושבים – הם מכירים את השכונה ואת האנשים בה יותר טוב מכל מתכנן. כך יוכלו גם התושבים להקשיב לעירייה, להבין מהם הצרכים הכלל עירוניים של ירושלים, ויחד לתכנן עתיד טוב לנו, וכן, גם לילדינו.
עיריית ירושלים פוחדת משיתוף הציבור בגלל שהיא יודעת שהתוכנית גרועה לציבור.
השבמחקכעיקרון, לא אכפת לה להקריב את תושבי גוננים ("אוהדי בית"ר ירושלים" בלשונו של מהנדס העיר) כדי כביכול לפתור את הבעיות הכלליות של העיר. אלא מה? טחו עיני המתכננים מראות כי הבעיות החדשות שהתוכנית יוצרת תהיינה חמורות בהרבה מהנוכחיות.
האם לא למדנו כלום מההיסטוריה הבעייתית של שכונות שלא מסוגלות תשתיתית להכיל את כמות התושבים שמיעדים להן?
יוסי, כעיקרון אני 100% מסכים אתך, אבל אני חושש שהתסריט אותו אתה מציע - תכנון חדש ואחר בשיתוף התושבים - הוא כבר לא ריאלי, ולו רק בגלל האינטרס הכלכלי שיש לתושבים רבים בתכנית בצורתה הנוכחית.
השבמחקיכול להיות שמה שסתם את הגולל על האופציה האחרת היא ההסכמה של (חלק מ)נציגי התושבים לאותו סקר ושיתוף ציבור "לאור התכנית הקיימת" (זה גם היה השלב שבו אני אישית העדפתי לצאת מהתמונה)
האינטרס של העירייה כרגע הוא לקרב את הלבבות לתכנית, כדי ליצור היענות ויוזמה, ולא כדי למנוע התנגדות, כי אין הליך של התנגדויות בתכנית אב. היענות ויזמות מצד התושבים תכניס כסף דרך היטל השבחה, שיושקע - יש לוודא זאת - בתשתיות ובשטח ציבורי בשכונה
יאיר, תודה על התגובה. לדעתי ללא שיתוף ציבור אמיתי השכונה עלולה שלא לשרוד הליך של התחדשות. על היחס בין ההליך לבין התוכנית הקיימת - אפשר לדבר וכדאי שהתושבים והעירייה ידברו.
השבמחקבנוגע למגיב הראשון: לא שמעתי את מהנדס העיר אומר את מה שייחסת לו, כן שמעתי אותו אומר שבמקומות שבהם לא היה שיתוף ציבור - הליך ההתחדשות נכשל. מניסיוני, שלמה אשכול הוא איש מקצוע נדיר, שיודע להקשיב, לערער על מוסכמות, להביא לתוך המערכת העירונית תפיסות חדשות ולעשות את כל זה בנועם הליכות. צריך לדבר איתו.