17.12.09

חשבון נפש

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.

7.12.09

SMS מלשכת ראש העיר

"לא קצת נסחפת להגיד שניר ברקת בוגד?". השואל: יועץ התקשורת של ראש העיר ניר ברקת. האמצעי: SMS. העיתוי: יום שלישי האחרון. באמת, לא נסחפתי? לכנות את ראש העיר שלנו בוגד? מה עבר עלי?

בואו נתחיל מהתחלה. עם כניסתו של ברקת לתפקיד ראש העיר הוא השתתף בישיבתה הראשונה של ועדת התחבורה העירונית. ולא רק הוא. בכירים מהעירייה ישבו שם לצד בכירי משרד התחבורה, אגד, הרכבת הקלה ותוכנית אב לתחבורה. זאת הייתה ישיבה מעניינת. בסופה התקבלו כמה החלטות חשובות, זאת שמעניינת אותנו היא זו שעוסקת במידע בתחנות: " אגד תדאג לשילוט בכל תחנות האוטובוסים, מפות סטטיות וב–150 תחנות יהיו מפות דינמיות – תוך 3 חודשים"

שלושת החודשים עברו – דבר לא קרה. חלף עוד חודש, וכמובן, התחנות נותרו ללא מידע. אין אף מפה רשמית של התחבורה הציבורית בירושלים, בתוך האוטובוסים אין שום מידע על מסלול הנסיעה, על התחנות בהן הוא עוצר או על היעד הסופי. במילים אחרות: אין לנו, הנוסעים באוטובוסים, שום אפשרות לתכנן את הנסיעה שלנו. לא מבחינת זמנים ולא מבחינת מסלול. אנחנו כבולים להרגלים הישנים שלנו. אנחנו לא מחדשים את המסלולים שלנו או את מספרי הקווים. המצב הוא כל כך אבסורדי שכבר יש כמה התארגנויות של אזרחים פרטיים המפיצים מפות של קווי האוטובוס בעצמם. 

בחודש יוני פנה "15 דקות", פורום משתמשי התחבורה הציבורית בעיר, במכתב לראש העיר. הזכרנו את קיומה של החלטת ועדת התחבורה שאושררה על ידי מועצת העיר. לא קיבלנו שום תשובה. עם יד על הלב – הופתענו. ציפינו שניר ברקת יזנק על ההחלטה הזו כמוצא שלל רב וידרוש מאגד, משרד התחבורה, ואולי אפילו מהעירייה להציב את המידע בתחנות. פנינו שוב אחרי חודשיים – שוב דממה אלחוטית. יועצו המיוחד לענייני הרכבת הקלה, שנפגש איתנו לפגישת היכרות מאוד נחמדה, ירד למחתרת: לא השיב לאי-מיילים ולא חזר להודעה שהשארנו במשיבון שלו. ניסינו גם מסלולים עוקפים: חברי מועצה, סגני ראש עיר ומקורבים. לא קיבלו אף תשובה מעודדת.

ביום ראשון בשבוע שעבר הצגנו את בעיית המידע בפני השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. ארגון 15 דקות, החבר בקואליציית ירושלים בת קיימא, נבחר להיות הראשון שיציג בפני השר את מטרותיו. ארדן וכל צמרת המשרד שלו לא הצליחה להבין מדוע אין מידע בתחנות. הסברנו להם: מערכת האוטובוסים כך כל כך מזעזעת שאף אחד לא מוכן להתחייב על זמני הנסיעה, תדירות הקווים ומסלולם.

כעבור יום התקשרו עיתונאים והתעניינו במה שקרה בפגישה. כשנשאלתי מדוע ראש העיר לא אוכף את החלטת המידע אמרתי את האמת. "אני לא יודע. אין לי הסבר. אבל דבר אחד ברור: ראש העיר בגד בנוסעי התחבורה הציבורית בעיר. הוא התחייב לשפר אותה, הוא קיבל החלטה להציב מידע בתחנות, והוא לא עושה דבר כדי לאכוף אותה".

מיד אחרי שקיבלתי את ה-SMS רציתי להסביר את כל זה ליועץ ראש העיר. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אז שלחתי לו SMS בחזרה. "חשבתי שזה מה שיגרום לכם לדבר איתנו. שוב טעיתי"