המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.
אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.
את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.
בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.
אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.
את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.
בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.
לדעתי יש עוד כמה קבוצות שמגיעות לבגרות (לאו דווקא לבחינה) זחוחות מדי, ולא יזיק להן חשבון נפש. דוגמה אחת היא העשירים. עוד אחת היא הקיבוצניקים והמושבניקים. בקיצור - מה שנהוג לקרוא "אליטות".
השבמחקאבל בעניין החרדים גם לנו יש חשבון נפש. "לנו" אני מתכוון לכל מי שחושב שהחרדים יום אחד יעלמו מהעיר, או שאנחנו ניעלם. יעני משחק סכום אפס - כל רווח של החרדים הוא הפסד של הלא-חרדים. ולהפך. ראה למשל את הרעיון לא לבנות דירות קטנות (צר לי - אני לא מצליח ללנקק...).
אוקיי - יש קונפליקט אמיתי, אבל ככה פותרים קונפליקט? ככה מנהלים אותו? בנסיון להשיג כמה שיותר הישגים כי מחר *הם* עלולים לחזור לשלטון? מי ירצה לגור בעיר שזו הפרשנות שלה למלה "מגוון"?
אהבתי את התיאור של הבגרות. אגב, צריך לשאול את א' איך הייתה הבגרות שלי במתמטיקה..
השבמחקשוהם
יוסי שלום,
השבמחקאני לא מתכוונת להגן על החרדים אבל להגיב למה שאתה אומר:
"השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת."
אני לא חושבת שהעולם היהודי צריך להתבייש במה שיש לו. אני הייתי בספרייה של מדעי הרוח, יש דברים מצויינים וגם דברים ללא ערך גדול, לא הכמות היא מה שקובעת.
הטעות של החרדים היא שהם סוגרים את הצעירים שלהם לתרבות האחרת. אומנם הם לא חושבים שזו טעות. זו החלטה שלהם והם יודעים למה הם עושים את זה... אתה יודע מה קרה לך!
אני מבקשת שתחשוב על הצד השני. אני מכירה הרבה חילונים שלא הכירו את ארון הספרים היהודי ופתאום, הם גילו עולם ומלאו. הם מלאי התלהבות.
יש עולם דתי-לאומי שחי בשתי התרבויות וישנם גם הרבה חילונים שלומדים באהבה את הספרים היהודיים מבלי לקבל על עצמם את עול המצוות.
יעל אשכנזי
220 אלף, לא 120.
השבמחקיאיר - אתה לוקח את הדיון עשרה צעדים קדימה - וזה מצוין. החרדים הם חלק בלתי נפרד מירושלים, נכון, השאלה היא איך גם אנחנו נשארים חלק בלתי נפרד ממנה. אם בצד השני היית מוצא גורמים בעלי השפעה שהיו חושבים כמוך - מה טוב. הניסיון הירושלמי והישראלי מעלים את הספק באשר לקיומו של פרטנר כזה.
השבמחקיעל - ארון הספרים היהודי, היקפו ומידת השייכות שלנו אליו הוא נושא ענק. בארון הספרים היהודי שלי נמצאים גם שפינוזה ופרויד למשל. בארון הספרים החרדי הם לא קיימים. בעיני דווקא לחרדים יש אחריות לא מבוטלת על הניתוק של אוכלוסיות יהודיות שלמות מארון הספרים היהודי.
אנונימי - אני מדבר על מצביעי ברקת, אתה - אני מניח - מדבר על כלל המצביעים. חוצמזה אתה מוזמן להרגיש בבית. בוא נעשה היכרות - יהיה לכולנו יותר נעים.
שוהם, תודה. כבר אמרו חז"לינו "אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין".
יעל תרשי לי להתפרץ לדיון עם משפט קטן. לא מדובר פה רק על מניעת ידע אלא על צמצום חופש הרוח והדמיון - אני למשל נענשתי בתור ילד חרדי על אחזקה טמאה של ספרי "חסמבה"..
השבמחקיוסי סעדוב היקר!
השבמחקניכר כי הזחיחות וההתנשאות שאיפיינו את נעוריך עדיין לא אבדו לך.אז אתה חרדי לשעבר ו עדיין מזרחי גאה.אני לא יודע באיזה גטו חייתה, אך ניכר שאתה נמצא היום בגטו מחשבתי חמור ביותר.אז יש לך בארון הספרים את שפינוזה ואת איך שקוראים לו-אז מה? בכך הרחבת את אופקיך? בסופו של דבר אתה מנותק מארון הספרים כולו.