13.2.15

אחרי עשרים שנה - סיפור קצר

את קהילת "אור ליהודים" הכרתי לראשונה כשהייתי בן עשר. אבי מורי שיחי' חיפש בית כנסת להתפלל בו מדי שבת, לאחר שעברנו דירה לבית חדש בראשון לציון. בית הכנסת הספרדי "בית נסים" אליו הגענו בשבת הראשונה היה המוני מדי, בית הכנסת השני, שהתארח בבית הספר לבנות "בית יעקב", היה מנוכר מדי. אבל אז גילה אבי שבקומה השנייה של בית הספר, אליה אפשר להגיע רק דרך המדרגות שבסוף המסדרון, מסתתר לו בית כנסת ספרדי, בדיוק היכן שכיתה ג' מתכנסת לה מדי יום.

הגבאי, החזן, הפייטן ובעל הקורא היה ריבי משה זעפרני. כמו משה רבנו, הנהיג ריבי משה ביד רמה קהילה של קשי עורף. בבית הכנסת התקבצו מדי שבת כשלושים-ארבעים אנשים שגרו ברדיוס של פרסה מבית הכנסת. רובם הכירו, נפגשו, רבו והשלימו רק בבית הכנסת. אבי שיחי' כונה תמיד בתפקידו הדתי, "כהן". המוסכניק שעבד בתחנת המשטרה ביפו היה "לוי", וריבי משה, התברר כעבור שנים ספורות, היה מטאטא רחובות. פיו הדיף עולמית ריח חריף, הוא היה נמוך קומה, תמיד גרר את רגלו השמאלית, אבל את קהילת בית יעקב ידע להנהיג.


חלומם של המתפללים היה להכניס לבית הכנסת ספר תורה משל עצמם. הם אספו פרוטה לפרוטה, שקל לשקל. מהעולים לתורה, מההורים הנרגשים של חתני בר המצווה, מהנשים בעזרה ובמסדרון, מקרוביהם של אלו שהלכו לעולמם ואת נשמותיהם הזכירו. כעבור שנים, כשנתיים ממועד הצטרפותנו לקהילה, נאסף בקופה בעזרת נדבנים ואנונימיים סכום שנשק לעשרת אלפים דולר. דוד ביבי, בעל אחד האולמות באזור התעשייה הישן של העיר, הפליג בדמיונות כיצד תיראה סעודת המצווה של הכנסת ספר התורה. שאר המתפללים רק רצו ספר תורה שלא יימצא בו פסול מדי שבת, פעם בשחרית ופעם במנחה.


הטקס היה קבוע, ריבי משה היה קורא בקולו הניחר מתוך ספר התורה, והעולה לתורה שהיה עומד בסמוך לו אחז באחת ממטפחות ספר התורה וכיסה בה את פניו ואפו לפני שישקע בעילפון מפאת הריח שנדף מפיו של ריבי משה. ואז היה מפסיק לפתע ריבי משה את הקריאה. מתנדבים מהקהל ניסו מיד לעזור לו, וצעקו את המשך הפסוק, אבל הוא היסה אותם, בטלטולי ידיים ובנהמות פה. הוא הסיר את משקפיו בעלי זכוכית המגדלת וקירב אותם אל קלף הספר, קירב והרחיק, קירב והרחיק, מנסה לנחש מה כתוב שם. "ספק מדאורייתא", הוא היה פוסק, ורק ילד רך בשנים – אבל בגיל חינוך – יגזור את דינו של ספר התורה. איפה הבן של כהן, היה ממלמל ריבי משה, ואני זינקתי ממקומי בפינת בית הכנסת ומיהרתי לעבר הבמה המאולתרת. העולה לתורה היה מרים אותי בשתי ידיו, ריבי משה היה מצביע על השורה בידו הרועדת, ואני קראתי את מה שראיתי. תמיד הוא היה מחליט לפסול את ספר התורה, שהיה נותר על הבמה סגור ומבויש עת ספר אחר הוצא תחתיו. אבי שיחי' טען שריבי משה מתקן בעצמו בימות החול את הספר הפסול.


באותה שבת לפני הוצאת ספר תורה, נעמד ריבי משה בין הבמה המאולתרת לארון הקודש. הוא ביקש לשאת כמה מילים. הפעם השפיל את מבטו, הוציא את ממחטתו הלבנה והמטונפת מכיסו וניגב בה את דמעותיו. הוא סיפר כיצד ביום שלישי בבוקר יצא כהרגלו לטאטא את רחובות העיר, ובכיסו עשרת אלפי הדולרים המיועדים לסופר הסת"ם הצדיק. איך כעבור שעה גילה שהכסף, מעשה שטן, נעלם מהכיס. איך חזר על עקבותיו, חיפש וחיפש, ולא מצא. כעבור שעה כבר קרא לשוטרים וסיפר להם על אסונו. לחיזוק דבריו שלף את הפתק שנתנו לו השוטרים המעיד על יושרו. הוא ביקש את סליחת הקהל הקדוש, ובמחילה מכבודם הציע שהמגבית לספר התורה תתחיל מחדש.


דוד אבוטבול, עסקן פוליטי מקומי מהסוג המפסידן, ישב בפנים קפואות. כשסיים ריבי משה את נאומו פתח בנאום הקטגוריה. הוא גנב מאיתנו את הכסף, טען. אבוטבול ניסה לחנוק אותי, הוא ניסה להרוג אותי בידיים שלו, זעק ריבי משה מיד. הנה כנפו, כנפו היה שם, הוא יעיד.


כעבור חודשים ספורים חגגו לי הורי את בר המצווה בכיתה ג' שבקומה השנייה של בית הספר, זאת שאפשר להגיע אליה רק דרך המדרגות שבקצה המסדרון. אבי שפך עלי מלוא חופניים סוכריות כשניגשתי לראשונה בחיי לספר התורה הישן כעולה לתורה. אמי הציצה מעזרת הנשים שבמסדרון כולה גאווה. אחר כך הפכתי לתלמיד ישיבה ומדי חודש הייתי חוזר לבית הכנסת בשבת כשהיתה חופשה מהישיבה, ומתעדכן בפוליטיקה המקומית. הנה תקציר שבע-עשרה השנים האחרונות: ריבי משה הודח אט אט מכל תפקידיו והדיר את רגליו לחלוטין מבית הכנסת. דוד אבוטבול הצליח להוציא את קהילת בית-יעקב הספרדית לגן עירוני נטוש במרחק שני רחובות ונטע בהם חלום חדש, בית כנסת משלהם במבנה שהם יקימו במו-תרומותיהם. אהרן מיכאלי, בוכרי בן עדתי ופוליטיקאי רק ברמה אחת מעל אבוטבול, הצליח להדיח אותו מראשות ועד בית הכנסת, ולשלוח אותו לגלות באשדוד. הוא הקים את עמותת "אור ליהודים", קיבל מהעירייה אישור לבנות על שטח הגן הנטוש, הבנייה נתקעה באמצע אחרי שהקבלן ברח, תלונות על כספים נעלמים נשלחו לרשם העמותות, מכתבי אזהרה נשלחו לכל חברי העמותה, ושוב נעמד ראש הקהילה בשטח שבין ארון הקודש לבמה המאולתרת והסביר שהכל יהיה טוב.


לפני חודשים ספורים נערכה חנוכת הבניין החדש. שבתות ספורות אחר כך נזדמנתי לבית הכנסת. מבט חטוף הספיק לי כדי להבין שבבית הכנסת הזה לא יריבו יותר. הוא נקי ומפואר, אם כי במידה. במרכזו במה יפה, בקדמתו ארון קודש מכובד, נברשת תלויה מעל, חלונות צרים משני צדיו, ומעל כל אחד מהם מנורה קטנה דמוית עששית. אבל ספסלי בית הכנסת כולם שורות שורות, המתפללים יושבים ורואים נכחם את גבם של היושבים לפניהם. שלא כמו בבית הספר הישן, שם היו הכיסאות הקטנים צמודים לקירות הכיתה, דוד שוקרי הביט בפניו של אברהם טלולה לפני שנתן בקולו ושורר את פרק ז' של שיר השירים, עמרם אלימלך נמוך הקומה והקירח עם השפם הקטן מתחת לאף, שתמיד הזכיר לי את דמותו של הרקול פוארו מספרי אגתה כריסטי, היה ממהר לחטוף בית מהפיוט "לכה דודי" כשהוא משגיח שאין בכוונתו של אף אחד להסתער לפניו, המאחרים היו מחפשים במבטם את חבריהם שהקדימו, מנידים ראש לשלום, אלי בוהדנה, נהג המונית, תמיד היה מחליף מבט רב משמעות עם דוד שוקרי לפני שהיו יוצאים באמצע קריאת התורה לכיתה ממול, שכונתה המטבח, כדי ללגום מלוא לוגמם מהוודקה הזולה שהחביא בכיס הטלית שלו, ושלמה בן דוד, שתמיד חשדנו בו שהוא גר צדק, ופליקס פינטו, היו שולחים את הילדים לחלק בין המתפללים טבק מקופסאות הכסף המהודרות והמעוטרות, וסופרים את ההתעטשויות שכל שאיפה גררה.


היום כולם יושבים שורות שורות, לא רואים זה את זה, קרים איש לרעהו.


פורסם בערב יום כיפור תשס"ח (21.9.07) באתר "המאסף - תרבות לאורך ולרוחב".

3.7.14

אחרי עשרים שנה - 20 שנה למותו של הרבי מלובביץ'

גירסה בעברית של מאמר שפורסם במהדורת הארץ באנגלית

מוצאי שמחת תורה תשנ"א. אני מקבל מהרבי "כוס של ברכה"

השמים היו כחולים ובהירים בג' בתמוז תשנ"ד (1994) ולראשונה בחיי הרגשתי כיצד הם קורסים על העולם. הבלתי ייאמן התרחש באותו בוקר. הרבי מלובביץ' הלך לעולמו בבית החולים הר סיני שבמנהטן. שלושה חודשים קודם לכן הוא שקע בתרדמת, זאת לאחר שבמשך שנתיים הוא היה משותק בפלג גופו הימני בעקבוץ שבץ מוחי שתקף אותו. 

הייתי בן 17, חודש לפני סיום שנת הלימודים הרביעית שלי בישיבות חב"ד וכמו כל חסידי חב"ד מאמין שהרבי הוא המשיח: הוא יגאל את עם ישראל, הוא יבנה את בית המקדש השלישי, הוא יהיה המלך של דורנו והוא לעולם לא ימות. מכשירי הביפר של החסידים בניו יורק צפצפו ועל הצג הופיע הפסוק "שמע ישראל", שניות אחר כך הגיעה הבשורה לחסידים בארץ ולראש מהדורות החדשות בישראל. הלימודים בישיבה הופסקו אבל אף לא אחד מראשי הישיבה מסר הודעה רשמית. בבית מנחם, בית הכנסת הראשי בכפר חב"ד, התקבצו כמה עשרות חסידים שפתחו בקבוקי משקה והיו בטוחים שזהו יום ההתגלות. סביבם התקבצו צלמים ואנשי תקשורת ותיעדו את המחזה הנדיר: חסידים המשתכרים כשגופת רבם טרם התקררה. מאות אחרים מיהרו לשדה התעופה בן גוריון במטרה להספיק ללווייתו. 

בלילה, כמה דקות לפני חצות, הוקרנה בשידור חי הלווייתו של הרבי על מסכי ענק בכפר חב"ד. מחוץ לבית מדרשו של הרבי ברחוב איסטרן פארקווי 770 בברוקלין ניו יורק התקבצו עשרות אלפים. לאחר המתנה לא ארוכה, תחת גשם זלעפות, נפתחה הדלת של הבניין המוכר. השולחן ששימש את הרבי לתפילה הפך לארון הקבורה שלו. הסירטוק, מעילו העליון של הרבי היה מונח על הארון, בדיוק כמו טקס הלוויה של קודמו בתפקיד, חותנו, 44 שנים קודם לכן. מסביבי עלתה ספק קריאה ספק אנחה ארוכה "לא", ובשניות הספורות שהארון עשה את דרכו לרכב שהמתין בקצה השביל - העיניים דמעו, הלב התכווץ. היינו יתומים. אחר כך התקיים טקס קריעה המוני ובשבוע שלאחר מכן נהגנו כולנו במנהגי אבלות. 

נהוג לחשוב שהזרם המשיחי נולד אז, בקרב אותם חסידים שסירבו לקבל את מותו של מנהיגם הרוחני. זו טעות. הזרם המשיחי בחב"ד נולד ביום הכתרתו של מנחם מנדל שניאורסון לאדמו"ר השביעי בשרשרת אדמו"רי חב"ד, בתאריך י' שבט תשי"א (1951). במאמר ההכתרה שלו הגדיר הרבי את דור החסידים כדור השביעי, במרוצת השנים תפקידו של דור השביעי היה ברור יותר: "הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה". הרבי האמין כי ביאת המשיח תלויה במעשיהם של היהודים וכי בכוחם לזרז את הגאולה. משנתו האידיאולוגית נבעה מהקבלה הלוריאנית שצמחה והתפתחה בצפת כ-400 שנים קודם לכן. הוא שילב בין המיסטיקה הקבלית לבין הרציונאליות היהודית של הרמב"ם תוך התבססות על הלכות מלכים במשנה תורה. את האידיאולוגיה הזו הוא הפך למערכת משומנת היטב של אלפי שליחים בכל העולם הפועלים להפצת היהדות ולסיוע לכל יהודי באשר הוא. בשנים האחרונות לחייו הוא כבר רמז על זהותו של המשיח, על הבניין בו הוא מתגורר, על ייחוסו, על נבואותיו ומעשיו לפני התגלותו. כל אלו הובילו לאדם אחד בלבד: מנחם מנדל שניאורסון. "המשיח כבר כאן איתנו, נשאר רק לפקוח את העיניים" הוא הכריז.

למרות עשרות ספרים שהניח אחריו, רובם תמלולים של שיחות ומאמרים שאמר בפני חסידיו, לאחר מותו של של שניאורסון נותרו יותר סימני שאלה אודות חייו ומשנתו מאשר אמירות ברורות וחד משמעיות. 

הוא נולד בשנת 1902 באוקראינה, לאב חסיד חב"ד אדוק, נצר למשפחת רבנים ורב קהילה שבסופו של דבר מת בודד הרחק מקהילתו בשל פעילותו הדתית. משחר נעוריו הרחיב את השכלתו בלימודי חול, עזב את הוריו והיגר לארצות אירופה על מנת ללמוד לימודים אקדמאיים. הוא היה מוכר בסצינה היהודית של ברלין וחי שם עד לעליית הנאצים, התחתן עם בתו של האדמו"ר יוסף יצחק שניאורסון, זאת לאחר היכרות ארוכה של כמה שנים ולמרות שהיתה מבוגרת ממנו ובשלהי שנות העשרים לחייה. מעולם לא נולדו להם ילדים.

הזוג הצעיר היגר לפריז, התרחק מהחצר החסידית של יוסף יצחק וחי במנותק מקהילה יהודית וחסידית. יחד עם גיסו – מנחם הורנשטיין שהיה נשוי לבתו הצעירה של הרב יוסף יצחק – למד בסורבון. לאחר הכיבוש הנאצי הורנשטיין ואשתו שיינא נשלחו לטרבלינקה שם מצאו את מותם. הרבי, יוסף שניאורסון, הצליח לחמוק מגורל דומה באמצעות יחידה של חיילים נאצים שחילצה אותו מגטו ורשה המופגז לספינה ששטה לארצות הברית. סיפור הבריחה הבלתי יאומן נחשף רק בשנים האחרונות במחקר היסטורי של בריאן מארק ריג. מנחם מנדל שניאורסון וחיה מושקה ניצלו מהכיבוש הנאצי בסיוע של הרב יוסף יצחק שניאורסון בגיבוי חסידיו המקושרים לשלטון האמריקאי, קיבלו את האישורים הנדרשים ועלו על ספינה שהגיעה לחופי ניו יורק. מנחם פרידמן ושמואל היילמן מתחקים אחר עקבותיו של שניאורסון הצעיר באירופה בספרם הביוגרפי "הרבי מלובביץ'". סוגיית אדיקותו לדת בתקופה זו, לטעמי, לא הוכרעה.

אף אחד לא דמיין שמנחם מנדל, בעל ההשכלה הכללית והלבוש המערבי, יהיה זה שיירש את חותנו. המאבק של כיסאו המיותם של יוסף יצחק ארך כשנה אולם הדיו ליוו את הרבי מלובביץ עד לשלהי שנות השמונים של המאה העשרים משפט הספרים – מאבק ייצרי רווי אלימות והשמצות בין הרבי וחסידיו לבין בתו ונכדו של יוסף יצחק ברי גוראריה, מאבק שהסתיים בתבוסתה של משפחת גוראריה.

לצד המאפיינים המשיחיים כהונתו של מנחם מנדל כאדמו"ר היתה חריגה בנוף המנהיגים החרדים והחסידיים בדור שאחרי השואה. בניגוד לכל אלה הוא לא הוביל את חסידיו להתבדלות ולהסתגרות. להיפך. לצד מפעל השליחים חוצה הגבולות שלו, הוא ידע ועודד את חסידיו להשתמש במדיה הטכנולוגית כדי לחשוף את משנתו בפני מיליונים – יהודים ולא יהודים. שיעורי רדיו, תוכניות טלוויזיה, מודעות בעיתונים, תהלוכות, קמפיינים מתוזמנים – כל אלה הם רק חלק קטן מהשימוש הרחב שעשו הוא ושליחיו כדי להגיע להמונים – כל זאת מתוך תפיסה שחשיפת תורתו וקיום מצוות יזרזו את ביאת המשיח. 

בתוך חב"ד הוא שינה מקצה לקצה את היחס לציונות ולמדינת ישראל.בניגוד לקודמיו שהיו אנטי ציוניים מובהקים – הוא היה שחקן פעיל בפוליטיקה בישראל. נשיא וראש ממשלה מכהנים ביקרו אותו בבית מדרשו ב-770, ח"כים, אנשי צבא ואפילו מלכות יופי עלו אליו לרגל, הוא עודד את חסידיו להגיע לחיילי צה"ל ולהניח על זרועותיהם תפילין ונאבק בכל כוחו נגד החזרת שטחים. 

חותנו אותו העריץ ושעל קברו נהג להשתטח באופן תדיר, הטיף כי השואה היא עונש שהגיע לעם ישראל בגין אי קיום המצוות. הוא לעומת זאת גרס שהשואה לא ניתנת להסבר: המוח האנושי מוגבל מדי מכדי להבין את מעשיו של האל. 

מותו הותיר במבוכה את עשרות אלפי חסידיו, מבוכה ממנה לא התאוששו עד היום, מבוכה שהובילה לפיצול אידיאולוגי שייתכן ונמצא רק בשלביו הראשונים. שני הצדדים מתקשים להתמודד עם המשנה שהותיר אחריו, או יותר נכון, עם נבואתו שלא התממשה. משנתו ודבריו של הרבי היו חד משמעיים ואינם מותירים מקום לספק: אם הוא איננו המשיח – הרי ששניאורסון משיח שקר. אם המשיח אינו מתגלה בדורנו – הרי שהרבי הוא נביא שקר.
הפלג הלא משיחי בתנועה מתעלם מנבואותיו החד משמעיות בנוגע לגאולה הנמצאת בפתח ומעדיף להתרפק על דמותו כצדיק וסבא האוהב את צאן מרעיתו. הפלג המשיחי נאמן באופן עקבי וחסר פשרות למשנתו המשיחית – גם במחיר התעלמות מחלקת הקבר בבית הקברות מונטיפיורי בקווינס שבניו יורק. 

עשרים שנה אחרי מותו ונראה שסימני השאלה סביב דמותו של מנחם מנדל שניאורסון רק גדלים. כך או אחרת, נראה ששני הפלגים בחב"ד, מצליחים לשגשג אידיאולוגית וכלכלית – אולם ספק עד כמה הם אכן נאמנים למשנתו של הרבי המנוח. 

השבר בחב"ד הוא מבוכה של חסידים מנבואה שלא התגשמה. ההתכחשות לנבואה או ההתכחשות למוות שניהם פתרונות לא רציונליים ובריחה מהשאלה המשמעותית: מה הרבי חשב לעצמו? האם הוא לא הבין שהדרך שלו מובילה את חב"ד לאיבוד הערכים שלה? הערכים המרכזיים של הרבי: אהבת ישראל ואדם באשר הוא, סובלנות, ואפילו יהדות בסבר פנים - אינם קיימים היום בשני הפלגים. לאומנות, יהדות אגרסיבית ונטולת סובלנות, פוליטיקה, ואפילו דורסנות - כל אלה נמצאים היום בחלון הראווה של חב"ד - בוודאי בישראל.

שני הצדדים רחוקים מדרכו של הרבי. הפלג המשיחי אינו מבדיל בין הלהט שאפיין את הרבי לבין הקיצוניות ממנה התרחק בכל שנות כהונתו. זהו פלג יותר פוליטי, יותר לאומני ולעתים רבות גם גזעני. הפלג האנטי משיחי התנתק ממשימת החיים שהרבי לקח על עצמו ומתכחש לנבואות הגאולה. 

5.3.13

סיפור אישי קצר על הרב מנחם פרומן ז"ל


וזה הסיפור שלי על הרב מנחם פרומן שהלך לעולמו אתמול (ב'): לפני כשש שנים התארחתי בשבת בתקוע. זו היתה שבת עם משפחתה של אישתי. בתקוע ב', שם שהינו בשבת, נוף מדברי עוצר נשימה לעבר מדבר יהודה ובית הכנסת בו התקיימו תפילות השבת היה בקראוון לא רחוק משפת הוואדי. 

בתקוע ב', כך הסתבר לי באותה השבת, זמני התפילות הם מאוד גמישים, אבל אני כמו ילד טוב, התייצבתי לכל תפילה בזמן. אני אמנם חוזר בשאלה אבל כאשר משפחתה של אישתי זקוקה למנין לתפילה – אני מתייצב בחדווה. בבית הכנסת הנידח עם מזגן מקרטע בקראוון לוהט התפלל גם הרב מנחם פרומן. והוא היה מתפלל: קופץ, צועק, רוקד, שר, מוחא כפיים ונאנח – ממש בחינת "כל עצמותי תאמרנה". 

בבוקר יום שבת התייצבתי שוב לתפילה. הטלית כיסתה את ראשי ואני ישבתי בירכתי הקראוון, מנמנם או קורא משהו. עוד משהו שאתם צריכים לדעת עלי: אני כהן. ועבור אנשים כמוני תפילת שבת בבוקר היא טרטור לא פשוט. אנחנו צריכים לעלות לדוכן לברכת כהנים פעמיים, פעם בשחרית ופעם במוסף, ובנוסף אחד מהכהנים מתכבד בעלייה הראשונה בקריאת ספר תורה. כל אחד מהטקסים מורכב, ארוך, מושך תשומת לב ועבור חוזר בשאלה בבית כנסת לא מוכר – גם מיותר לחלוטין. מהצד השני בבית הכנסת גם נמצא אביה של אישתי שיחיה, ואני לא יכול לרמוס ולזלזל בחוקי ההלכה במצח נחושה. זו הסיבה שנצמדתי בכל מאודי להלכה. 

על פי ההלכה כאשר אחד מהכהנים מבית הכנסת עולה לדוכן לברכת כהנים בעת חזרת הש"ץ – על כל הכהנים בבית הכנסת להצטרף אליו. כהן שלא מעוניין להצטרף לברכה צריך לצאת מבית הכנסת כאשר היא מתקיימת. וזה מה שעשיתי. יצאתי מבית הכנסת לדקות ספורות פעמיים. פעם אחת בתפילת שחרית ופעם במוסף. בית הכנסת היה כבר הומה במתפללים ובילדים ויכולתי לחמוק החוצה בשקט בלי שאף אחד ישים לב ולחזור כאשר טקס הברכה הסתיים. 

בשבת אחרי הצהרים התקיימה תפילת מנחה בבית הכנסת אליה התייצבתי שוב בשעה המדוייקת. פישלתי. אף אחד ממשפחתה של אישתי לא התייצב, הייתי מהראשונים שהגיעו, וחיכינו שיגיעו עשרה גברים כדי שנוכל להתחיל להתפלל במניין. לא יכולתי לברוח הפעם. נשארתי. במנחה של שבת מתקיימת קריאה קצרה בתורה במהלכה עולה כהן לתורה לברכה הראשונה. הרב פרומן היה זה שהזמין את העולים לעלות. הוא קרא "יעמוד כהן", ואני נשארתי לשבת ממשיך לקרוא באחד מעלוני פרשת השבוע, בטוח שאף אחד מהנוכחים לא מכיר אותי וממילא לא יודע שאני כהן. 

הרב פרומן קרא בשנית, הפעם בקול רם "יעמוד כהן", ואני המשכתי לשבת, לא מעז להרים את עיניי, וממשיך לנעוץ אותן עמוק בדף שהחזקתי. בפעם הרביעית שהרב פרומן צעק "יעמוד כהן" הוא כבר עמד מולי, בירכתיי הקרוואן, מסתכל בי במבט שובב ומחייך. "יעמוד כהן" הוא הסתכל בי במבט שואל, ואני עניתי: "יוסף יצחק בן אהרן". הוא חזר אחרי בקול רם "יעמוד יוסף יצחק בן אהרן כהן" פורש את יד ימינו לעבר ספר התורה המגולגל על הדוכן במרכז בית הכנסת.

בסופה של תפילה יצאתי מבית הכנסת עם חיוך, ובליבי סימנתי 1:0 לרב פרומן. הוא לא הכיר אותי, אולי הוא ידע עם איזו משפחה הגעתי אבל לא היה לו שום סיכוי לדעת שאני כהן. הדרך היחידה לנחש את זהותי השבטית היתה להכיר את הלכות ברכת כהנים, ולשים לב מי חומק מבית הכנסת כאשר כולם מסביב פורשים את הטליתות מעליהם ומעל ילדיהם.

חסידיו של הרב פרומן יגידו אולי שזהו מופת, שלרב היתה רוח הקודש, אבל אני חושב שהוא היה רב אמיתי. כזה ששם לב לאנשים לא פחות מלספרים, כזה שמתעניין בהתרחשויות בשוליים לא פחות מבמרכז.

תנחומיי למשפחתו ולתלמידיו. יהי זכרו ברוך.

4.3.13

מדוע נאם ח"כ זבולון אורלב מול בית כנסת ריק?

חבר הכנסת זבולון אורלב ישב בתוך הרכב שלו ושוחח בטלפון. העוזר שלו נכנס מדי כמה דקות לבית הכנסת השכונתי לבדוק אם הגיעו עוד אנשים. אף אחד לא הגיע. בית הכנסת נותר ריק ואורלב חיכה, וחיכה וחיכה. 

לפני חמש שנים חווינו את הכישלון הראשון שלנו כוועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה שהצבנו לעצמנו היתה לעודד את העירייה לפתח את השטחים הפתוחים שלאורך פסי הרכבת נטושים בדרום העיר. האיום: תוכנית בת 40 שנה לסלילת כביש לאורך הפסים שקמה פתאום לתחיה. 

ט"ו בשבט הראשון שלנו כהתארגנות קהילתית היה הזדמנות מצויינת להרחיב את המעגלים שלנו ולהגיע לקהלים חדשים. גייסנו מאות שקלים והפקנו סדר ט"ו בשבט מיוחד לתושבי השכונה. להתארגנות הקהילתית שלנו הצטרפו עוד ועוד משפחות צעירות, אבל חסרונם של האזרחים הוותיקים הטריד אותנו. הרעיון לקיים סדר ט"ו בשבט בבית הכנסת השכונתי הוותיק, יחד עם חבר הכנסת זבולון אורלב, הקסים אותנו. היינו בטוחים שההמונים ינהרו. הפצנו פליירים, השקענו בכיבוד, ערכנו והדפסנו סדר ט"ו בשבט ייחודי ואף אחד לא בא. 

אחרי חצי שעה של המתנה הבנו שנכשלנו. למרות זאת לא ויתרנו על נוכחותו של חבר הכנסת במאבק השכונתי הקטן שלנו. ביקשנו ממנו להיכנס בכל זאת ולדבר בפני עשרת הפעילים השכונתיים המאוכזבים. הוא נכנס ודיבר מול בית כנסת ריק. אני ישבתי מולו בשורה הראשונה, הפעלתי את המצלמה הדיגיטלית על מצב "וידאו" והוא התחיל לדבר. הסרטון פורסם בערוץ היוטיוב שלנו, העיתונות המקומית דיווחה על תמיכתו של הח"כ החברתי ואנחנו הצלחנו להוציא מהכישלון שלנו איזו כותרת חיובית. 

את הלקח שלנו למדנו: אנחנו לא צריכים לנסות ולהיות מי שאנחנו לא. אנחנו לא צריכים להתחנף – גם לא לקהל שלנו, אנחנו לא נצליח להוציא את האזרחים הוותיקים מביתם בגלל פירות יבשים ועוגיות עבאדי. כדי לבנות קהילה, כדי לזכות באמון של תושבי השכונה אנחנו צריכים לעבוד קשה ולהוכיח שאנחנו רציניים. וזה מה שעשינו: עם החברה להגנת הטבע הקמנו גינה קהילתית; יחד עם תושבים ומתכננים קיימנו "סדנה לתכנון פארק המסילה"; עם סטודנטים מבצלאל הקמנו מסלול הליכה לאורך הפסים, "מסלול הקיפוד"; ואפילו הפקנו את "מעיפים את החומה" - סרטון עלילתי קצר בו מככבים ילדי השכונה. המעגלים שלנו התרחבו, השותפויות התרבו, ההישגים הפכו למשמעותיים יותר ויותר וכיום האזרחים הוותיקים הם חלק בלתי נפרד מהקהילה שלנו. 

מחר, יום ג', 5.3.13, יחנוך ראש העיר ניר ברקת את הקטע השלישי של פארק המסילה, הקטע שעובר בשכונת גוננים לכיוון בית צפפא והקטמונים. בעיניי זה הקטע המשמעותי של הפארק, זה הקטע בו מרגישים את הייחודיות שלו. ירושלמים מכל הסוגים והמינים צועדים ורוכבים על אופניים – זה לצד זה: יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, ילדים ומשפחות צעירות לצד אזרחים ותיקים.

מחר אנחנו נחגוג את הפארק, אבל החגיגה האמיתית היא הקהילה שיצרנו, החיבורים בין האנשים ובין השכונות. נחגוג את ההתחדשות הקהילתית של גוננים את פריחתן של הקהילות הצעירות לצד ויחד עם הקהילות הוותיקות. אתם מוזמנים. 

חנוכת פארק המסילה בשכונת גוננים במעמד ראש העיר ניר ברקת תתקיים ביום שלישי, 5.3.13, בשעה 16:00.