"הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים"

טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" בתאריך 21.9.12

הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש לפני 17 שנה וחודש אחד כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים. התאריך העברי היה ראש חודש אלול. בשעה תשע בבוקר עליתי על קו 433 מראשון לציון לירושלים. בדרך לבירה עבר הקו המאסף גם בצומת כפר חב"ד. 

זה היה היום הראשון של "זמן אלול" בישיבה הגדולה "תומכי תמימים" שבכפר. זה היה גם היום בו החלו הלימודים במכינה הקדם אקדמית במכון לב אליה נרשמתי שבועות ספורים קודם לכן. בדקות הספורות בהן נסע האוטובוס מצומת בית דגן לכיוון כפר חב"ד הבנתי שהגורל זימן לי הזדמנות נוספת להתלבט: לרדת בכפר ולהמשיך לשנה שישית של לימודים בישיבות חב״ד או לעלות לירושלים ולרכוש השכלה כללית. הבגדים שעל גופי היו בגדי הישיבה: חליפה שחורה, כובע שחור, מתחת לחולצתי הלבנה ציצית מצמר ועל לחיי חתימת זקן כמנהגם של חב״דניקים צעירים. 

האוטובוס עצר בתחנה בצומת הכפר. הדלתות נפתחו. נוסעים עלו וירדו ואני נשארתי דבוק לכסאי. דלת האוטובוס סגרה יחד איתה 18 שנים של חרדיות בחיי. הנסיעה לירושלים היתה תחילתו של מסע חדש, מותירה מאחורי את המבוכה החב״דית מנבואת ביאת המשיח שהתבדתה, ופורשת בפניי עתיד לא נודע.

ואם תבקשו ממני לתמצת לרגע אחד מזוקק את מהות הירושלמיות עבורי, הרי שזה הרגע הזה, הרגע בו לראשונה בחיי החלטתי בעצמי. הפעם הראשונה בה בחרתי. הפעם הראשונה בה לא נתתי לאידיאולוגיות, לרבנים, לספרים או להורים להחליט עבורי. הרגע בו האמנתי בעצמי. הרגע בו קניתי את התואר "ירושלמי" הוא הרגע בו לקחתי אחריות על חיי ועל עתידי, הרגע בו הפכתי למי שיישא במחיר ההצלחה או הכישלון.

כי זו מהות הירושלמיות: הבחירה. רק עיר כמו ירושלים, רוויית הקונפליקטים, טעונה ברבדים אינסופיים של משמעויות, עיר בה לכל פלג וכיתה יש נציגות -  רק עיר כזו יכולה להציע מגוון אמיתי של תרבויות וזהויות. רק כאן תמצאו במרחק מאות מטרים זה מזה בית ספר מעורב לדתיים וחילונים ובית ספר מעורב ליהודים וערבים.

המגוון הגדול הזה מאפשר לנו לבחור מדי יום כיצד לנהל את חיינו אולם גם מחייב אותנו לנקוט עמדה, לברר את הזהות שלנו מול האחר והשונה, להגדיר איפה אנחנו דומים, היכן נמתחים הגבולות ואיזה גבולות אנחנו מרשים לעצמנו לחצות.

"היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה"

טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" ב-17.8.12

בשבועות האחרונים החליפו כאן מהלומות מילוליות שניים מיקירי ירושלים: סגן ראש העיר פפה אללו (מרצ) והמנכ"ל לשעבר של החברה הירושלמית למינהלים קהילתיים צביקה צ'רניחובסקי. הרקע הוא יוזמות פוליטיות מקבילות של שני הצדדים להריץ מועמד פלורליסטי בבחירות הקרובות כנגד ראש העיר המכהן ניר ברקת.

היוזמה להחליף את ברקת איננה אחראית, מסוכנת, רעה לירושלים ולתושביה ומניעיה מעוותים ופסולים. צ'רניחובסקי לא סולח לברקת על סגירת החברה הירושלמית שאותה ניהל. מאוחר מדי לקיים דיון על נחיצותה של החברה הזו. היא איננה קיימת. אבל המשקעים, האווירה העכורה ונראה שגם תאוות נקם – הם אלה שעומדים מאחורי הקמת הפורום הירושלמי למציאת מועמד חלופי לניר ברקת.

במרצ המצב קשה שבעתיים. בכוונתם להריץ מועמד לראשות העיר, שלישי במספר אחרי ברקת והאביר על הסוס הלבן של צ'רניחובסקי, זאת במטרה "להפגין כח, אף שהסיכויים שלו לזכות קלושים" כך לדברי אחד מחברי המועצה מטעם המפלגה. אללו הצהיר שלא הצביע לניר ברקת בבחירות האחרונות אלא העדיף לנקוט בצעד חסר אחריות ולשים בקלפי פתק לבן, ולמרות זאת הוא חבר של כבוד בקואליציה של ניר ברקת. "יש לי הרבה מה להגיד על ניר ברקת" הוא כתב כאן לפני כמה שבועות, אבל לא אמר מילה. לא טובה ולא רעה. "אין זה הזמן והמקום" הוא נימק כאילו מדובר בתוכניות התקיפה הישראלית נגד מתקני הגרעין באיראן.

אז בואו נדבר אנחנו על ברקת. הוא לא מושלם. עד לאחרונה היתה תחושה שהוא לא פועל בנחישות מספקת נגד פעילות חרדית בשכונות פלורליסטיות. בחודשים האחרונים הוא הוכיח שהוא יכול אחרת ובואו נקווה שהמגמה הזו תימשך. רחובות ירושלים יכולים להיות נקיים יותר, ובוודאי שהוא יכול לעשות הרבה יותר למען הנוסעים בתחבורה הציבורית. אבל אי אפשר לקחת ממנו את היתרון הגדול ביותר שלו: הוא עושה, והרבה, למען תושבי ירושלים.  

אחרי שני ראשי עיר גרועים שדרדרו את ירושלים לעברי פי פחת – ניר ברקת מדבר מעט ועושה הרבה: הוא משקיע יותר בשכונות ובניגוד לקודמיו הוא שם את התושבים במרכז: הוא משקיע יותר בחינוך ומקדם יוזמות שצומחות מהשטח, הוא עורך בחירות במינהלים הקהילתיים ובכך יוצר התחדשות קהילתית וחברתית, מתכנן ומתקצב פארקים וריאות ירוקות ברחבי העיר, מקדם בניית אזורי תעסוקה ומסחר בכניסה לעיר ובאזור מלחה, ומתכנן במרץ את הקווים הבאים של הרכבת הקלה. וחשוב לא פחות: דלתות לשכתו פתוחות בפני כל דורש ולשכתו שוקקת חיים ופועלת במרץ. הוא עקשן, הוא נחוש, הוא אוהב את ירושלים ואנחנו צריכים אותו כאן לעוד קדנציה או שתיים. לפחות. כי ברקת הוא ראש העיר הכי טוב שהיה לירושלים בעשרים השנים האחרונות.

דמויות כמו נחמן שי או דליה איציק, פליטי קדימה שכנראה לא יזכו לראות את הכנסת הבאה מבפנים, חושקים בכס ראש העיר מהסיבות הלא נכונות. הקומה השישית בכיכר ספרא איננה סידור עבודה לפוליטיקאים כושלים.

אם יוזמתם של צ'רניחובסקי ואללו תצליח, אנו עלולים למצוא ארבעה מתמודדים על ראשות העיר: ברקת, שני מועמדים קיקיוניים אחרים שיזנבו בו, ומועמד חרדי שעלול להיבחר בגלל הפיצול במחנה הפלורליסטי. ראש עיר חרדי יפעל למען אינטרסים סקטוריאליים ויעצור את הליכי ההתחדשות הקהילתית, הפיתוח והצמיחה שמוביל ברקת. ירושלים תחזור לימיה האפורים, הימים בה צעיריה נטשו אותה במקום לקחת את האחריות על גורלה.

מוטב לאללו ולצ'רניחובסקי לזנוח את חזון העיוועים שלהם ולשתף פעולה עם ראש העיר המכהן ולתרום מניסיונם העשיר לטובת הכוחות הצעירים בעיר שלוקחים אחריות על עתיד העיר.

לגוננים מגיע יותר. הצביעו עבורי בבחירות למינהל קהילתי דרום

לקח לי הרבה זמן להבין שהנחת היסוד שלי לא מדויקת. שהכוח שאני מייחס לתקשורת הוא לא כזה חזק, ושכוחה של קהילה – משמעותי הרבה יותר ממה שחשבתי. 

לפני קצת יותר מארבע שנים, הקמתי יחד עם פרופ' קימי קפלן ותושבים נוספים את ועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה: לעודד את העירייה להקים פארק לאורך פסי הרכבת הנטושים בדרום העיר – זאת במקום כביש שעמד להיסלל במקום. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאת המאבק הזה ננהל דרך התקשורת. הייתי עיתונאי, הכרתי את המערכות מבפנים וידעתי שבידיים של התקשורת יש כוח גדול. שכונת מגורינו, שהיתה הבסיס לפעילות שלנו – גוננים, התאפיינה כשכונה בה יש חוסר אמון בין התושבים לבין העירייה והממסד. חוסר האמון הבסיסי (וההדדי) הוא זה שהוביל את העירייה להזניח את מרחביה הציבוריים של השכונה ולהשקיע בהם רק לצרכים כלל עירוניים. עם כזו קהילה, כך הנחתי, לא נצליח ליצור שינוי. 

רק אחרי שנתיים של פעילות הבנתי שהתקשורת היתה בסך הכל כלי עזר חיוני בדרך להשיג את המטרה. דווקא הקהילה היא זו ששינתה את תמונת המצב לחלוטין. לחזון שרקמנו הצטרפו מדי שבוע עוד ועוד תושבים ומאות מהם לקחו ולוקחים חלק בפעילות של הוועד. הכוח של התושבים, שהתחיל מהזוגות הצעירים של השכונה וכיום זוכה לתמיכה רחבה של הדור הוותיק שלה, הוא זה שיצר את השינוי. בחדרי הישיבות של כיכר ספרא הצגנו נתונים מדוייקים, אבל מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות היה עשרות ומאות התושבים שבאו שוב ושוב לפעילות השונות למען הפארק. הם יוצקים תוכן אמיתי לפעילות, הם הבסיס הרחב והחזק לעבודה מול מקבלי ההחלטות, הם מוסיפים אנרגיה משמעותית וחיונית וביחד הגענו בפרק זמן קצר למקומות ויעדים שרק חלמנו עליהם. 

זאת לא היתה צריכה להיות העבודה שלנו. לשם כך הוקמו בירושלים המינהלים הקהילתיים. בשלהי שנות השמונים הבין ראש העיר המיתולוגי טדי קולק שהעירייה לא מצליחה להגיע לשכונות ולתת מענה לתושבים. הוא הפך את המתנ"סים למינהלים קהילתיים. ממוסד קהילתי שמספק חינוך לא פורמאלי הוא ניסה להפוך אותם למוסדות של דמוקרטיה השתתפותית. מקום בו התושבים באמצעות הנהגה מקומית מגדירים את הצרכים העירוניים שלהם ומקדמים אותם מול העירייה והרשויות. ראשי הערים אחריו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, לא אהבו את מוקדי הכוח החדשים וראו בהם איום. הם ייבשו את המינהלים, התעלמו מהם ונתנו להם לשקוע בגרעונות וחובות עתק. חלקם שרדו את המשבר, אחרים התכנסו לתוך עצמם ואיבדו את הרלוונטיות הקהילתית שלהם. כזה היה המינהל הקהילתי בגוננים, בקטמונים וברסקו. 

ראש העיר ניר ברקת מוביל תהליך של התחדשות במינהלים. הוא הכריז על קיומם של בחירות ובנחישות האופיינית לו הוא מממש את ההתחייבות. בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי 13.12.11 יתקיימו בחירות בכמה מינהלים בהם גם למינהל הקהילתי דרום שכולל את גוננים, קטמונים, רסקו והסביבה. 

החלטתי להתמודד. זה תפקיד ללא שכר וללא סמכויות. היכולת של נבחרי ציבור במינהל קהילתי להשפיע הוא רק באמצעות לגיטמציה ציבורית - האמון שהקהילה מביעה בנבחריה. הניסיון שלי בשנים האחרונות בשכונה לימד אותי באילו מקומות עליי לפעול ולשנות:

1. קהילתיות. כדי להצליח המינהל הקהילתי צריך לחזק את הקשרים שלו עם הקהילות השונות ובמקרים רבים גם ליצור את הקהילות הללו: קשר ישיר עם התושבים; כנסים ציבוריים בנושאים רלוונטיים; עיתון שכונתי; אתר אינטרנט אקטואלי ומעודכן; והכי חשוב – עובדים קהילתיים והנהלה נבחרת ששומרת על קשר בלתי אמצעי עם תושבי השכונה. כל אלו הם הבסיס להצלחת המינהל הקהילתי. 

2. חינוך. אם יש תחום בו השכונה לא מממשת את הפוטנציאל שלה – חינוך הוא התחום הזה. מוסדות החינוך בשכונה אינם משרתים את תושביה וילדיה ואלו נודדים לשכונות אחרות כדי לקבל את מה שמגיע להם. בית הספר הממלכתי הדתי החדש שהוקם בשכונה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית בגלל מחסור במבנה ראוי. הקהילה החילונית/מסורתית בשכונה נמצאת במצב גרוע יותר. היא איננה מגובשת כמו הקהילה הדתית ופתרונות החינוך לילדיה נמצאים רחוק מאזור המגורים שלה. שני בתי ספר ממלכתיים, אחד דתי והאחר פלורליסטי, הם היסודות של השכונה ושל הקהילה. 

3. מרחבים ציבוריים. ההזנחה במרחבים הציבוריים של השכונה זועקת. אמנם בשנים האחרונות ניר ברקת השקיע כאן: במגרש ספורט, במרכז מוסיקה, ואפילו בגן משחקים אחד או שניים. אבל זה ממש לא מספיק. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שהשאירה את תשיותיה הפיזיות של השכונה אי שם באמצע המאה העשרים. הקהילה היא זו שצריכה לקבוע מה סדרי העדיפויות, היא זו שצריכה ליזום ולהוביל את העירייה ואגפיה לתוך השכונה: שיקום גינות המשחקים, החזרת המדרכות להולכי הרגל, התאמת התחבורה הציבורית ליעדי התושבים ועוד המון משימות. 

אלו משימות קשות ומורכבות וכדי להצליח בהם צריך ליצור שותפויות. במרחב בו מתקיימות הבחירות יש מגוון רחב של קהילות מסוגים ומינים שונים. 

השותפים שלי לחזון הם דמויות מוכרות בשכונה ומייצגים קהילות מגוונות: בגוננים – גדי אורבך ממקימי ממ"ד גוננים, ושי ברנץ תושב השכונה מיום היוולדו. ברסקו – הילה ליפניק אם צעירה עם מומחיות ביזמות חברתית, ועמית טרייסטר פעיל ויזם בתחום החינוך. זו נבחרת מגוונת שמשקפת את המגוון הרחב של תושבי השכונה: גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ילידי השכונה ותושבים חדשים, משפחות צעירות וותיקות. לכל מצביע יש זכות לבחור ביותר ממועמד אחד. תושבי שכונת גוננים יכולים לבחור בשלושה מועמדים. בשכונת רסקו וסביבתה – בשניים. 

כדי להצליח אני צריך את עזרתכם. אם אתם גרים בשכונה – תצביעו לנו. הבחירות יתקיימו ביום שלישי, 13.12.11. מלאו את טופס הרשמה ואנחנו כבר נזכיר לכם ביום הבחירות לבוא ולהצביע. 

אלו מכם שגרים מחוץ לשכונה – אתם חשובים לא פחות. נשמח אם תעבירו את המאמר הזה הלאה – למי שגרים בשכונה או בסביבתה. אנחנו עובדים ללא תקציב וההצלחה שלנו תלויה ביכולת להגיע לכמה שיותר אנשים ולהוציא אותם מהבית ביום הבחירות. לבד לא נצליח. אנחנו חייבים את עזרתכם. 

לכו להצביע!

ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה. 

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד. 

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד. 

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה. 

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.