ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.
ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.
המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.
ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.
יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.
יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.
לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".
תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.
ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.
ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.
המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.
ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.
יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.
יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.
לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".
תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.
ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.
