מאחורי הקלעים של פסטיבל יהדות וסביבה בעמק רפאים

להנחה לפיה לבעל עסק עצמאי אין בוסים אין שום בסיס. להיפך, כל לקוח הוא הבוס. את זה כבר ידעתי לפני שפתחתי את המשרד לייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית. היום, אחרי כמעט שנה וחצי של ניסיון בשוק העצמאי, אני יכול לומר שאחד היתרונות הגדולים בלהיות עצמאי הוא לבחור את הבוסים שלך. יותר נכון לומר - לבחור את הפרויקטים שבהם תתעסק.

כשמנהלת עמותת "טבע עברי" עינט קרמר יצרה את הקשר הראשון איתי ועם השותף שלי מריק שטרן היא הודיעה לנו חגיגית שהיא רוצה דווקא אותנו. מסתבר שיש לנו מוניטין לא רעים. האתגר שהיא הציבה היה כל כך מעניין שהסתערנו עליו למרות שהעבודה עליו נפלה על תקופה לא כל כך טובה: סוף אוגוסט ותחילת החגים. מצד שני, הגב' קרמר היתה מאוד ממוקדת והיא ידעה מה היא רוצה: אירוע ציבורי שמתקיים ברחוב ושמקדם את ערכי העמותה: יהדות-וסביבה.

מריק היה זה שהביא את הרעיון לפעול במרחב של עמק רפאים. לצורך כך שיתפנו פעולה עם מינהל קהילתי גינות העיר. מנהל המינהל, שייקה אל-עמי, השיב בחיוב כבר כאשר העלינו את הרעיון לראשונה.

טבע עברי, עמותה מאוד צעירה, הוקמה לפני שנה וחצי במטרה לקדם ערכים סביבתיים ויהודיים. השנה כמו בשנה שעברה קראה העמותה לקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ והעולם לציין את שבת פרשת נח בה קוראים בבתי הכנסת על המבול כשבת סביבתית, שבת בה הקהילה מעודדת את חבריה לקחת אחריות ולקדם ערכים סביבתיים.

העבודה על הפסטיבל התבצעה בשני אפיקים: הפקת התוכן לפסטיבל מחד וקידום ערכי יהדות וסביבה באמצעי התקשורת מאידך. בין חומרי העמותה מצאנו הנחיות של יו"ר העמותה הרב יובל שרלו לבתי הכנסת המסבירים כיצד להפוך את בית הכנסת לירוק ולסביבתי. חומר מצוין לקדם בתקשורת. יומיים לפני הפסטיבל פורסמה במעריב כתבתו של אביב לביא אודות ה"קול קורא" של הרב שרלו תחת הכותרת "עשרת הדיברות, הגירסה הירוקה". יעל דן (גל"צ) ראיינה את הרב, אברי גלעד (המילה האחרונה) הרעיף עליו מחמאות, קרן נויבך (רשת ב') ראיינה את קרמר, ולונדון וקירשנבאום ראיינו אף הם את הרב שרלו ונתנו במה מכובדת לעמותה ולמשנתה.

ביום שישי לפני שבוע התקיים פסטיבל יהדות וסביבה בעמק. בדרך כלל אני לא נהנה באירועים שאני שותף לארגון שלהם. גם כאשר התכנון מדויק ומוקפד ואני מסתובב בחוסר מעש, המתח מצליח להוציא ממני את ההנאה. בפסטיבל של טבע עברי זה היה שונה. התכנון והביצוע של מריק היו מדוייקים. בפינה אחת של הרחוב התחלפו להקות מ"הצוללת הצהובה", בקפה בן עמי התקיימו מעגלי לימוד עם הרבנים בני לאו ומיכאל מלכיאור, בחצר מרכז תרבות פתחה עמותת "במעגלי צדק" בית קפה חברתי, דוכנים של ארגוני יהדות וסביבה פוזרו ברחוב, בני נוער הקימו בפינה אחת פסל סביבתי, ובפינות אחרות הוצבו מכשירים המייצרים אנרגיה בדרכים אקולוגיות.

אבל דווקא תהלוכת "אחרינו המבול" של קבוצת התיאטרון "ממה טרסה" הצליחה להפוך את הרחוב לקרנבל אחד גדול. וככה זה נראה.

היה לא טוב, היה יוסי

עו"ד יוסי חביליו היה צריך להתפטר מזמן. אני מצטער. אני יודע שזאת עמדה לא פופולרית. חביליו מכהן כבר כעשור כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. הוא מונה בימיו של אהוד אולמרט, הספיק להסתכסך עם אורי לופוליאנסקי מייד לאחר היבחרו לראשות העיר, ומהר מאוד נקלע לעימות עם ניר ברקת לאחר שהאחרון הפך לראש העיר.

ההתעקשות של חביליו להמשיך ולהחזיק בתפקידו במשך שנים רבות ולהיות יועץ משפטי לעומתי לראש העיר פגעה בדמוקרטיה העירונית הרבה יותר מששמרה עליה. למיטב הבנתי יועץ משפטי אמור לסייע לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות שלו. התפקיד שלו הוא לתת לראש העיר את הכלים המשפטיים, את חוות הדעת הנכונות ואת הייצוג המשפטי בבתי המשפט – כל זאת כדי לבצע את המדיניות של ראש העיר.

ברוב המקרים בהם חביליו התנגד למדיניות ראש העיר (לופוליאנסקי או ברקת) הסכמתי עם דעתו. כן, גם אני חושב שהחרדים צריכים לקבל מבני ציבור בשכונותיהם ולא במרכז העיר. לדעתי אסור לתת לחרדים תקציב על בסיס קריטריונים מפלים לטובת מוסדות החינוך שלהם. אבל תפקידו של היועץ המשפטי הוא לא לקדם את דעתו – אלא לקדם ככל האפשר את ראש העיר הנבחר. ראש העיר הוא נבחר הציבור, הוא הלקוח שלו והוא צריך לקבל את מקסימום השירות.

את הקרב נגד מדיניות לא נכונה של ראש העיר צריכה לנהל פונקציה אחרת: מבקרת העירייה, הממשלה, משרד הפנים והמגזר השלישי. לראש עיר שנבחר בבחירות, ולא משנה מהיכן מגיעים הבוחרים שלו, מגיע לעבוד עם יועץ משפטי שנאמן לו.

ההתעקשות של היועץ המשפטי היוצא להיצמד לכיסא שלו, להיאבק על משרתו ולנצח בבית הדין לענייני עבודה (בעידן לופוליאנסקי) פגעה בנו, תושבי העיר, בשני מישורים. ראשית, המאבקים של חביליו היו צבועים בצבע מאוד מסויים. אי אפשר לומר שהוא ראה את טובת תושבי ירושלים לנגד עיניו. עובדה, שירותי העירייה בתקופתו היו מהגרועים ביותר. זאת לא אשמתו כמובן, אבל את האנרגיות שלו הוא בחר בלהשקיע במאבקים פוליטיים שהגיעו לכותרות, בעיקר סביב ענייני דת ומדינה וימין ושמאל. ובעוד משהו אחד: העמקת הגבייה. עיריית ירושלים מעקלת חשבונות בנק של תושביה עוד לפני תום שנת הארנונה. ולא דיברנו על היעילות המופלאה שהיא מגלה בתחום דוחות החנייה. הוא היה חזק על חלשים ולמי ששכח ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל.

את חביליו לא עניינו הדברים שעירייה אמורה באמת לספק: ניקיון ברחובות, שטחים ירוקים, חינוך, תרבות ואיכות חיים. במשמרת שלו קיבלו, על פי החשד, בכירי העירייה ונבחריה מיליוני שקלים שוחד תמורת מפלצות נדל"ן שכיערו את פני העיר והפכו את שוק הנדל"ן שלה לעשירים בלבד.

ההצלחה של חביליו בלהישאר בכיסא למרות היחסים הרעים והמתוקשרים עם ראשי העיר העבירה את המסר הלאה אל הפקידים: ראש העיר הוא בעיה זמנית, אנחנו, הפקידים נשארים כאן לנצח. אחד מהצעדים הראשונים של ברקת בעירייה, פיטוריו של ראש אגף תושי"ה בעירייה, כשלו בבית הדין לענייני עבודה – בדיוק כמו אצל חביליו. התוצאה: שלטון טוטליטארי של גילדת פקידים העושה ככל העולה על רוחה - בעיקר בתחומים הפיזיים.

זו הסיבה שההצלחות של ניר ברקת הם בתחום התרבות והמיתוג. את זה לא עושה העירייה המסואבת והכבדה. את זאת הוא עושה עם חברות עירוניות קטנות, המשמשות כצינור להעברת כספים ועושות רק עבודת מטה. החברות העירוניות אריאל ועדן הפכו למפיקות אירועי תרבות בהיקף עצום ובינתיים העיר נשארת מלוכלכת.

זכותו המלאה של כל ראש עיר לעבוד עם אנשים שיבצעו את המדיניות שלו. יש לפתח ולתת שיניים חזקות יותר למנגנוני הבקרה, לאלה שימנעו ממנו לעשות מעשים לא חוקיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יחד עם זאת – העירייה ופקידיה צריכים לבצע את מדיניות ראש העיר.

• את הסטריפ החדש לבלוג עיצב בועז שרון. אתם חייבים להודות שיש לו טאץ'.
• שנה טובה ומעולה לכולנו.

חמש עצות תקשורתיות למתמודד על תפקיד הרמטכ"ל

ותר על קמפיין שלילי. אל תנסה למצוא רפש על היריבים שלך, ותר מראש על כל ניסיון לסכסך ביניהם ואל תנסה לקדם בתקשורת סיפורים שליליים אודותיהם. זה לא הזמן להצטייר כמו מישהו קטנוני שנועץ סכינים בגב, וזה מיותר לגמרי לבזבז אנרגיות ולצבור עוד אויבים. תן לאויבים של יריביך לעשות את העבודה ואתה תתמקד בעצמך. אל תטעה - אל תפנה את הגב ליריביך ואל תפסיק לצבור עוד ועוד מידע. מידע הוא כוח, אבל יש להשתמש בו בתבונה ובאיפוק.

תוציא חברים מהבוידם. זה הזמן לעבוד על התדמית החיובית שלך. המטרה: לקבע תדמית של איש צבא נחוש שדבק במטרה ומשיג אותה – מצד אחד, ומצד שני –ג'נטלמן: רגיש, משחק לפי הכללים, ויודע לכבד את האויבים. השתתפת לפני שלושים שנה בקרב וחילצת פצוע תחת אש? הגיע הזמן להרים אליו טלפון ולהציע שיתראיין לתקשורת ויספר על הקרב ההירואי. ייעוץ תקשורתי טוב ידאג שסיפור הזה יקבל שער באחד ממוספי סוף השבוע.

איפה היית באינתיפאדה הראשונה? מה היו תפקידיך בעופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, האינתיפאדה השניה, הראשונה, ועוד? היה לך תפקיד מרכזי בעופרת יצוקה? זה הזמן לחשוף מה בדיוק עשית שם, איזה החלטות קיבלת, באיזה תנאים תיפקדת ואיך ניצחת את הקרב. היה לך חלק בכישלונות? אל תטיל את האחריות על הדרגים הגבוהים ממך, ובוודאי לא על הזוטרים ממך. תתייחס באיפוק לכל שאלה בעניין, אל תסתיר אינפורמציה ואל תשלוף מהשרוול.

צור בריתות. אתה נמצא בסכסוך ממושך עם הרמטכ"ל? זה ממש לא העיתוי להעצים אותו. להיפך. עכשיו אתה צריך ליצור בריתות, לחזק קשרים ולעשות כמה סולחות. להיכנס בגבי אנשכנזי ולהציג אותו כנעלב סדרתי זו עצה רעה. רעה מאוד. אשכנזי הוא רמטכ"ל אהוד ופופולארי שפרשות מביכות לא הצליחו לדבוק בו. עדיף שתיהנה מברכתו או שתצטייר כיורשו הטבעי.

קח את התקשורת בערבון מוגבל. התקשורת היא שחקן מרכזי בבחירתו של הרמטכ"ל הבא, אבל היא בוודאי לא השחקן היחיד, ובמקרה הזה היא אפילו לא השחקן המכריע. אל תתמסר אליה ותתייחס אליה בחשדנות – היא עוד תפגע בך. תשקיע מאמצים רבים במסדרונות השלטון.שגר סנגורים שידברו בזכותך, אל תתחנף ועמוד על עקרונותיך. שר הביטחון וראש הממשלה הם אלו שיחליטו בסופו של דבר מי יהיה הרמטכ"ל הבא. עדיף שהם יהיו אלה שיחזרו אחריך.

• עוד ב"שנוי במחלוקת" - חמש עצות תקשורתיות לניר ברקת

נגד הרוח

אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.

זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.

בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.

התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.

בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.

אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.

כשאני קורא על הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.

לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.