המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.
עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים".
את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.
החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.
רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.
זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים.
