ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה. 

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד. 

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד. 

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה. 

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.

פוסט אורח - חבר מועצת העיר (מרצ) ד"ר מאיר מרגלית על הדרת נשים ברחוב החרדי

חבר מועצת העיר מטעם סיעת מרצ, ד"ר מאיר מרגלית, ביקש להבהיר את עמדתו בנוגע להדרת נשים ברחוב בחרדי - זאת לאור הפוסט שפרסמתי כאן אתמול. אני גאה לפרסם כאן את מאמרו במלואו - למרות שאני לא מסכים איתו. בימים הקרובים אנסה להסביר למה, בינתיים הבמה היא שלו:

בפולמוס שהתעורר במחוזותינו סביב ההקצנה ההולכת וגוברת ברחוב החרדי עורבבו יחד שתי תופעות שונות במהותן - אחת, הדרת נשים במרחב הכללי, כגון פרשת הזמרות או הרחקת חיילות מחגיגות שמחת תורה, והשנייה, הפרדת נשים במרחב החרדי, כגון פרשת המחיצה במאה שערים או ההפרדה בקווי אוטובוסים הנוסעים בשכונות חרדיות.  שתי התופעות, למרות שיש להם מכנה משותף, שונות  בתכלית, ודומה שהמחנה "הנאור", קצת התבלבל בתגובתו עליהן.

כאשר בשנות השמונים המחנה החופשי בראשות שולמית אלוני העלה את הקריאה "שלא יכנסו לנו לצלחת" התכוון לומר שלא נאפשר לחרדים לכפות עלינו נורמות התנהגות ושלא נרשה להם לומר לנו איך לנהוג במרחב הציבורי. העמדה 'החופשית' קפלה בתוכה את ההנחה שכפי שלא נסכים שיגידו לנו איך להתנהג, כך גם אנו לא נגיד להם איך להתנהג בתחום ממלכתם. העיקרון הליברלי של 'חיה ותן לחיות' כלל גם את התובנה שכל קהילה רשאית לנהל את מערכות חייה על פי השקפת עולמה ואפילו על פי שיגעונותיה.

מאז דבר מה השתבש במחנה 'הנאור'. בעוד התגובה בפרשה הראשונה היתה מוצדקת שכן מדובר בניסיון לכפות כללי התנהגות במרחב הכללי, הרי שבמקרה השני חצינו את הקווים שעה שיצאנו נגד האופן שבו חרדים מנהלים את ענייניהם במרחב הציבורי החרדי. תגובת 'המחנה החופשי' תמוהה שהרי החרדים לא בקשו להפריד בין נשים וגברים בחוצות ירושלים אלא רק בגטו בו הם חיים. הטענה שיש בכך משום פגיעה בכבודה של האישה, כלל לא הוכחה שהרי אין לנו דרך לדעת מה רוב הנשים החרדיות חשות שעה שנדרשות לעלות לאוטובוס בדלת האחורית, או לעבור למדרכה ממול. 

לא זו בלבד שטענת האפליה לא הוכחה בעליל בהעדר עדויות חד משמעיות על תחושת נשים במגזר החרדי אלא שגם המונח 'מרחב ציבורי', שנוי מאוד  במחלוקת. בירושלים לא קיים מרחב ציבורי אחד ויחיד המשותף לכולם, אלא יש לפחות שלושה מרחבים ציבוריים מופרדים ושונים לחלוטין - המרחב החילוני, המרחב החרדי והמרחב הערבי, ובין שלושתם רב המפריד על המאחד. כל מרחב פועל על פי הכללים והמנהגים הנהוגים בתרבות יושביו ואדם 'נאור', או בעל השקפה ליברלית, מעצם הגדרתו,  חייב לכבד את הנורמות הנהוגות במרחב של זולתו, ואף יותר מכל מחוייב להתנגד נחרצות לכל ניסיון לכפות על המרחב השני נורמות התנהגות זרות להם. כמובן שגם לעקרון זה יש סייגים, ואין להשלים עם נורמות שמתעללות בבני אדם, בבעלי חיים או בערכי טבע או שיש בהם זילות בכבוד האדם וחירותו. מן סתם אין להשלים עם "רצח מתוך כבוד המשפחה" רק משום שהוא חלק מהמסורת המקובלת בחברה הערבית כפי שגם אין להשלים עם שיסוף תרנגולות לשם כפרות רק משום שכך נהוג בתרבות החרדית. ברם חוץ מההבחנות הקיצוניות הללו אדם נאור מחוייב לכבד את כללי ההתנהגות של המחנה השני, או למזער להשלים איתם, גם כאשר הנוהג צורם בעיניו. 

לא זו בלבד אלא שאדם ליברל באשר הוא, מחוייב לנקוט משנה זהירות שעה שמעלה את הטיעון  שכל המגזרים חייבים לכבד את החוק, כולל  הדין האוסר הפרדה מגדרית. 'חוק' מטיבו הוא לא יצור נאוטרלי, אלא חוקק על ידי מגזר מסוים כדי לשמר את האינטרסים של אותו מגזר, ובמדינה בה ניתן לגזול אדמות או להרוס בתים בסיטונאות על פי חוק, אין סיבה לכבד את החוק באופן עיוור, קל וחומר בתקופה שבה 'הליברמניזם' השתלט אלינו וח"כים מתחרים ביניהם מי יחוקק חוקים יותר גזעניים.  גם הטענה שבמדינה דמוקרטית לא יכול כל מגזר לעשות מה שמתחשק לו, לא עומדת במבחן המציאות, שכן ישראל פסקה זה מכבר להיות דמוקרטיה כדי להפוך לאתנוקרטיה, ואדם נאור לא חייב נאמנות למדינה ששכחה מה משמעותה של דמוקרטיה.

הפולמוס מחדד את ההכרח לחלק את ירושלים - לא לשתיים אלא לשלוש - חילונית, חרדית וערבית. המודל הנוכחי, של 'העיר שאוחדה לה יחדיו'  קרס וניתן לשמר אותו רק בכח השררה. לא פלא שהעירייה כלל לא עוסקת בהדברות בין הקהילות השונות אלא מעבירה את הנושא לטיפול המשטרה. ירושלים זקוקה למודל ניהולי אחר, שונה ויצירתי שיכבד את כל תושביה. הסדר השלטוני הנוכחי הוא מתכון בטוח למתחים שיום אחד עוד יתפוצצו לנו בפרצוף.

ד"ר מאיר מרגלית,  פעיל מרצ, חבר מועצת עיריית ירושלים.

מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?

כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו. 
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא  – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

"גם ספרדי וגם חילוני? לא מצאת מישהו יותר טוב?"

המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.

עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים". 


את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.


החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.


רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.


זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו  ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים.