11.8.10

חמש עצות תקשורתיות למתמודד על תפקיד הרמטכ"ל

ותר על קמפיין שלילי. אל תנסה למצוא רפש על היריבים שלך, ותר מראש על כל ניסיון לסכסך ביניהם ואל תנסה לקדם בתקשורת סיפורים שליליים אודותיהם. זה לא הזמן להצטייר כמו מישהו קטנוני שנועץ סכינים בגב, וזה מיותר לגמרי לבזבז אנרגיות ולצבור עוד אויבים. תן לאויבים של יריביך לעשות את העבודה ואתה תתמקד בעצמך. אל תטעה - אל תפנה את הגב ליריביך ואל תפסיק לצבור עוד ועוד מידע. מידע הוא כוח, אבל יש להשתמש בו בתבונה ובאיפוק.

תוציא חברים מהבוידם. זה הזמן לעבוד על התדמית החיובית שלך. המטרה: לקבע תדמית של איש צבא נחוש שדבק במטרה ומשיג אותה – מצד אחד, ומצד שני –ג'נטלמן: רגיש, משחק לפי הכללים, ויודע לכבד את האויבים. השתתפת לפני שלושים שנה בקרב וחילצת פצוע תחת אש? הגיע הזמן להרים אליו טלפון ולהציע שיתראיין לתקשורת ויספר על הקרב ההירואי. ייעוץ תקשורתי טוב ידאג שסיפור הזה יקבל שער באחד ממוספי סוף השבוע.

איפה היית באינתיפאדה הראשונה? מה היו תפקידיך בעופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, האינתיפאדה השניה, הראשונה, ועוד? היה לך תפקיד מרכזי בעופרת יצוקה? זה הזמן לחשוף מה בדיוק עשית שם, איזה החלטות קיבלת, באיזה תנאים תיפקדת ואיך ניצחת את הקרב. היה לך חלק בכישלונות? אל תטיל את האחריות על הדרגים הגבוהים ממך, ובוודאי לא על הזוטרים ממך. תתייחס באיפוק לכל שאלה בעניין, אל תסתיר אינפורמציה ואל תשלוף מהשרוול.

צור בריתות. אתה נמצא בסכסוך ממושך עם הרמטכ"ל? זה ממש לא העיתוי להעצים אותו. להיפך. עכשיו אתה צריך ליצור בריתות, לחזק קשרים ולעשות כמה סולחות. להיכנס בגבי אנשכנזי ולהציג אותו כנעלב סדרתי זו עצה רעה. רעה מאוד. אשכנזי הוא רמטכ"ל אהוד ופופולארי שפרשות מביכות לא הצליחו לדבוק בו. עדיף שתיהנה מברכתו או שתצטייר כיורשו הטבעי.

קח את התקשורת בערבון מוגבל. התקשורת היא שחקן מרכזי בבחירתו של הרמטכ"ל הבא, אבל היא בוודאי לא השחקן היחיד, ובמקרה הזה היא אפילו לא השחקן המכריע. אל תתמסר אליה ותתייחס אליה בחשדנות – היא עוד תפגע בך. תשקיע מאמצים רבים במסדרונות השלטון.שגר סנגורים שידברו בזכותך, אל תתחנף ועמוד על עקרונותיך. שר הביטחון וראש הממשלה הם אלו שיחליטו בסופו של דבר מי יהיה הרמטכ"ל הבא. עדיף שהם יהיו אלה שיחזרו אחריך.

17.5.10

נגד הרוח

אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.

זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.


בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.

התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.

בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.

אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.

כשאני קורא על
הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.

לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות.
החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.

28.2.10

ייעוץ תקשורתי לניר ברקת. על חשבון הבית

שחרר את הכפתור. מאז נבחרת לתפקיד ראש העיר אתה שומר בקפידה על המראה המחויט, המעונב ואולי אפילו החנוט. שחרר קצת. תוריד את החליפה כשאתה יוצא לסיורים בעיר ולמפגשים עם תושבים. תרשה לעצמך לפרום כפתור או שניים בחולצה. זה טוב שאתה נראה ממלכתי ומכובד, מצד שני התושבים אוהבים ראש עיר שהגיע לעבוד. אז ממש כמו בימים בהם היית ראש אופוזיציה וארגנת מבצעי הניקיון ברחבי העיר, גם עכשיו, רד לרחובות בלי חליפה ועניבה, תצטלם קצת מזיע כשמאחוריך משאית זבל או שניים. רוביק דנילוביץ' מבאר שבע עושה את זה מצוין.

תוצאות בשטח.
אתה משקיע הרבה אנרגיות בתכנון. השכונות השונות ברחבי העיר זוכות להרבה שעות של דיונים, ובשנה האחרונה הנהגת שורה של שינויים מבניים בעירייה. בינתיים, עברה כבר שנה ורבע מאז נבחרת לראשות העיר והתושבים לא רואים את הפירות. הגיע הזמן לעשות משהו עם נראות. שיפוץ של מספר גני משחקים בשכונות עם משפחות צעירות – היה נותן תחושה מאוד טובה לקהל הצעירים שבחר בך. שיחות הסלון יכולות להישמע אחרת אחרי טיפול יסודי בבעיית הלכלוך ברחובות. אפילו הצבת מידע בתחנות האוטובוסים (המלצה אישית חמה) תשדרג פלאים את המוניטין שלך. העלות לא גבוהה, היעילות והרווח לנוסעים היא פי עשרות מונים.

ועוד שטח.
לאחר בחירתך המליץ לך שחר אילן מעל דפי עיתון הארץ לנסוע באוטובוס פעם בשבוע לעירייה. עדיין לא מאוחר לאמץ את ההמלצה. גם יהיה לך קשר בלתי אמצעי עם התושבים והנוסעים וגם תקבל דימוי של ראש עיר שמחובר לתושבים ונמצא עם האצבע על הדופק. אתה מבקר המון בשכונות, הרבה יותר מקודמיך, אבל זה לא מצליח לחלחל לתקשורת השכונתית, המקומית והארצית. אל תוותר על התקשורת השכונתית. היא חזקה יותר ממה שאתה חושב. תעשה יותר מאמצים ליחצ"ן את הביקורים השכונתיים שלך במקומונים. הם גם יוצרים אווירה.

רענן את הבלוג.
הרעיון לכתוב בלוג הוא מעולה. הביצוע יכול להיות יותר טוב. תכתוב יותר – לפחות פעמיים בחודש אם לא יותר. תתייעץ יותר עם הקוראים שלך, שתף אותם בדילמות ובקשיים של ניהול העיר, תיצוק לבלוג אווירה יותר אינטימית, תתלבט בקול רם, תבקש מהם תגובות ותגיב בעצמך. שחרר יותר את הפרופיל שלך בפייסבוק. פתח את הכרטיס לביקורת, אל תפחד ממנה, גם אם היא משולחת רסן. תגיב בענייניות ובאיפוק ואל תתנצח – כאן זה המקום להיות ממלכתי.

גידי, אל תלך מפה.
המקומונים מדווחים לאחרונה על הצעה שקיבל דובר העירייה גידי שמרלינג, לתפקיד במשרד ראש הממשלה. אל תיתן לו ללכת. זה היה מאוד חכם מצדך להשאיר אותו בתפקיד למרות שהוא מינוי של אורי לופוליאנסקי. גידי הוא דובר מחונן, נכס לעירייה ובעיקר לך, אל תוותר עליו. תראה מה הוא הצליח לעשות מלופוליאנסקי. יועץ התקשורת שלך, אביתר אלעד, עובד מאוד קשה ונלחם על כל אייטם ועל כל תגובה. שיתוף פעולה ותיאום ביניהם יעשה לך רק טוב. 

27.1.10

בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו

אני לא זוכר איזה בקבוק יין שתיתי באותו אחר הצהרים, אבל על דבר אחד אין ויכוח, הוא אכן שימח את לבבי. שימח כל כך עד שכאשר נתקלתי בשכנה בחדר המדרגות, חרגתי ממנהגי ודרשתי בשלומה: "מה יש לך גב' לוין?" ספק שאלתי ספק פיזמתי. היא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לי על כביש בן ארבעה נתיבים שאמור להיסלל בקרוב על יד מסילת הרכבת הישנה בסמוך לבניין המגורים שלנו. הגב' לוין לא טמנה את ידה בצלחת ושלחה אלי מייל של התארגנות תושבים כנגד הסלילה המתוכננת.

ימים ספורים לאחר מכן, בלי יין אבל עם אבטיחים קרים, הקמנו בסלון הבית שלי את הוועד להקמת פארק המסילה. שי בייטנר, מורה מבית ספר קשת שיזם עצומה לראש העיר אורי לופוליאנסקי, סיפר על מה שהיה ידוע לקבוצה שלו (לא הרבה), ד"ר קימי קפלן (שמאז הפך לפרופ') מונה פה אחד ליו"ר הוועד, והחלטנו להצטרף אליו לפגישה מתוכננת עם סמנכ"ל העירייה ומנהל אגף תושי"ה (פגישה שנקבעה רק לאחר שהתלונן אצל מבקרת העירייה שהפקידים מתעלמים ממנו).

מהפגישה הזו יצאנו
מבולבלים ונסערים. הפקידים לא הסתירו מאיתנו מידע. הם פרשו בפנינו מפות ענק שהציגו את הכביש המתוכנן לפרטיו. ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, שדורסים את השטחים הפתוחים האחרונים של השכונה שלנו. התב"ע היתה מאושרת, משרד התחבורה אישר כבר תקציבים, וסלילית הכביש כיכבה ברשימת המשימות לביצוע של חברת מוריה לשנה הקרובה.
לא נלחמנו נגד הכביש. ידענו שאין לנו סיכוי. נאבקנו למען פארק ליד מסילת הרכבת, פארק שכולנו חלמנו עליו כל אחד לחוד – פארק המסילה. עם הרבה עזרה מבחוץ ניסחנו יחד את
החזון שלו; הבאנו אותו למודעות הציבורית; גרמנו לעשרות ולמאות אנשים לצאת מבתיהם ולתמוך בפארק; הקמנו גינות קהילתיות לאורך תוואי המסילה; התעקשנו ולא ויתרנו על הפארק שלנו.

חלפו שנתיים וחצי בסך הכל מאותו בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו וביום חמישי הקרוב (28.1.10) יתקיים בגינה הקהילתית שהקמנו טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים. ראש העיר ניר ברקת וסגניתו נעמי צור ייטעו עצים בגינה שהעירייה הקודמת התעלמה מתושביה. לפני פחות מחודש אישרה העירייה תקציב לשיתוף ציבור לתכנון פארק המסילה. בשנה הקרובה תהיה זו העירייה שתזמין את עשרות אלפי התושבים הגרים בשכונות הסמוכות לפסי הרכבת לבוא ולחלום על הפארק שלהם, לנסח את החזון שלו, לקבוע את העקרונות שלו ולתכנן אותו יחד עם גורמי מקצוע. בינתיים גם אתם מוזמנים לטעת אצלנו עץ.

  • טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים, בהשתתפות: ראש העיר ניר ברקת, סגנית ראש העיר נעמי צור, יתקיים בגינה הקהילתית ברחוב מעגלי יבנה 115, גוננים, ביום חמישי, י"ג שבט, 28.1.10, בשעה 10:00 בבוקר.