אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.
זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.
בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.
התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.
בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.
אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.
כשאני קורא על הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.
לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.
זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.
בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.
התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.
בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.
אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.
כשאני קורא על הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.
לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.
המצב הכללי שאתה מדבר עליו הוא מתסכל, ואני לא חושב שאני יכול בתגובה אחת להסביר עד כמה.
השבמחקאין לי הרבה מה להגיד, חוץ מלציין את המובן מאליו - שזה פוסט מצויין, וכתוב היטב (גם אם מסתכל לקרוא את זה), ושאני שמח שעשית את הצעד הנכון (והמאוד לא מובן מאליו) לפני 15 שנים.
מסכימה עם דברייך,
השבמחקלמדתי בתיכון לבנות של חב"ד, בכיתתי היו 11 בנות אשכנזיות ו-11 בנות מזרחיות, כולן היו חברות של כולן בלי שום הבדל וללא קשר למוצא, התלמידה הפופולרית ביותר הייתה ממוצא מזרחי,
מאז התנתקתי מחב"ד וכמובן שגם מהעולם החרדי,
אני חיה היום בחברה דתית לאומית והמוצא לא אישו בכלל..
לזכות חב"ד ייאמר שהם החברה היחידה שהשכילה בנושא זה.
אף אחד לא טוב יותר מהשני. כולנו דפוקים באותה מידה שווה...
השבמחקלא שאכפת לי מי-יודע-מה מהחינוך החרדי אבל רק לראות את ההתרפסות הספרדית בפני החרדים האשכנזים פשוט עושה לי בחילה. כשאני קורא על האפליה שנעשית במגזר החרדי אני רותח בראש ובראשונה על החרדים הספרדים (אוקסימורון..) שנמצאים בפוזיציה שממנה הם יכולים להשפיע- ולא משפיעים כי הם מעדיפים מאיזושהי סיבה להמשיך להיות סוג ב' לנצח.
השבמחקכשאני כותב את זה אני מתכוון בעיקר לש"ס. מרוב שהם "אשכנזים וונבי", בש"ס שכחו מה זה להיות ספרדים.
יובל - אתה צודק כמובן. הכוונה שלי כאן היא להראות את התחושות של הצד שנפגע מהגזענות. אבל אני לא חושב שיציאה בשאלה היא פתרון, ובוודאי שזה צעד שלא מתאים לכל אחד.
השבמחקשמואל - נכון, ש"ס מתרפסת בפני האשכנזים, ובמובנים מסויימים היא מגבירה ומנציחה את אי השיוויוניות.
אנונימית - אני מסכים איתך בנוגע לדת"ל. בנוגע לחב"ד אני חולק על דעתך. דווקא כאשר את משווה בין הסרוגים לחב"דניקים ההבדלים והפערים ברורים.
בתגובה לתגובתך,
השבמחקאני לא משווה בין הדת"ל לחב"דניקים כי ברור שהדת"ל לוקחים ובגדול.
אבל, יחסית לכל החרדים, מוסדות חב"ד קולטים תלמידים מכל מגוון העדות וזאת בשונה ממוסדות חרדיים אחרים.