לגוננים מגיע יותר. הצביעו עבורי בבחירות למינהל קהילתי דרום

לקח לי הרבה זמן להבין שהנחת היסוד שלי לא מדויקת. שהכוח שאני מייחס לתקשורת הוא לא כזה חזק, ושכוחה של קהילה – משמעותי הרבה יותר ממה שחשבתי. 

לפני קצת יותר מארבע שנים, הקמתי יחד עם פרופ' קימי קפלן ותושבים נוספים את ועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה: לעודד את העירייה להקים פארק לאורך פסי הרכבת הנטושים בדרום העיר – זאת במקום כביש שעמד להיסלל במקום. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאת המאבק הזה ננהל דרך התקשורת. הייתי עיתונאי, הכרתי את המערכות מבפנים וידעתי שבידיים של התקשורת יש כוח גדול. שכונת מגורינו, שהיתה הבסיס לפעילות שלנו – גוננים, התאפיינה כשכונה בה יש חוסר אמון בין התושבים לבין העירייה והממסד. חוסר האמון הבסיסי (וההדדי) הוא זה שהוביל את העירייה להזניח את מרחביה הציבוריים של השכונה ולהשקיע בהם רק לצרכים כלל עירוניים. עם כזו קהילה, כך הנחתי, לא נצליח ליצור שינוי. 

רק אחרי שנתיים של פעילות הבנתי שהתקשורת היתה בסך הכל כלי עזר חיוני בדרך להשיג את המטרה. דווקא הקהילה היא זו ששינתה את תמונת המצב לחלוטין. לחזון שרקמנו הצטרפו מדי שבוע עוד ועוד תושבים ומאות מהם לקחו ולוקחים חלק בפעילות של הוועד. הכוח של התושבים, שהתחיל מהזוגות הצעירים של השכונה וכיום זוכה לתמיכה רחבה של הדור הוותיק שלה, הוא זה שיצר את השינוי. בחדרי הישיבות של כיכר ספרא הצגנו נתונים מדוייקים, אבל מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות היה עשרות ומאות התושבים שבאו שוב ושוב לפעילות השונות למען הפארק. הם יוצקים תוכן אמיתי לפעילות, הם הבסיס הרחב והחזק לעבודה מול מקבלי ההחלטות, הם מוסיפים אנרגיה משמעותית וחיונית וביחד הגענו בפרק זמן קצר למקומות ויעדים שרק חלמנו עליהם. 

זאת לא היתה צריכה להיות העבודה שלנו. לשם כך הוקמו בירושלים המינהלים הקהילתיים. בשלהי שנות השמונים הבין ראש העיר המיתולוגי טדי קולק שהעירייה לא מצליחה להגיע לשכונות ולתת מענה לתושבים. הוא הפך את המתנ"סים למינהלים קהילתיים. ממוסד קהילתי שמספק חינוך לא פורמאלי הוא ניסה להפוך אותם למוסדות של דמוקרטיה השתתפותית. מקום בו התושבים באמצעות הנהגה מקומית מגדירים את הצרכים העירוניים שלהם ומקדמים אותם מול העירייה והרשויות. ראשי הערים אחריו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, לא אהבו את מוקדי הכוח החדשים וראו בהם איום. הם ייבשו את המינהלים, התעלמו מהם ונתנו להם לשקוע בגרעונות וחובות עתק. חלקם שרדו את המשבר, אחרים התכנסו לתוך עצמם ואיבדו את הרלוונטיות הקהילתית שלהם. כזה היה המינהל הקהילתי בגוננים, בקטמונים וברסקו. 

ראש העיר ניר ברקת מוביל תהליך של התחדשות במינהלים. הוא הכריז על קיומם של בחירות ובנחישות האופיינית לו הוא מממש את ההתחייבות. בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי 13.12.11 יתקיימו בחירות בכמה מינהלים בהם גם למינהל הקהילתי דרום שכולל את גוננים, קטמונים, רסקו והסביבה. 

החלטתי להתמודד. זה תפקיד ללא שכר וללא סמכויות. היכולת של נבחרי ציבור במינהל קהילתי להשפיע הוא רק באמצעות לגיטמציה ציבורית - האמון שהקהילה מביעה בנבחריה. הניסיון שלי בשנים האחרונות בשכונה לימד אותי באילו מקומות עליי לפעול ולשנות:

1. קהילתיות. כדי להצליח המינהל הקהילתי צריך לחזק את הקשרים שלו עם הקהילות השונות ובמקרים רבים גם ליצור את הקהילות הללו: קשר ישיר עם התושבים; כנסים ציבוריים בנושאים רלוונטיים; עיתון שכונתי; אתר אינטרנט אקטואלי ומעודכן; והכי חשוב – עובדים קהילתיים והנהלה נבחרת ששומרת על קשר בלתי אמצעי עם תושבי השכונה. כל אלו הם הבסיס להצלחת המינהל הקהילתי. 

2. חינוך. אם יש תחום בו השכונה לא מממשת את הפוטנציאל שלה – חינוך הוא התחום הזה. מוסדות החינוך בשכונה אינם משרתים את תושביה וילדיה ואלו נודדים לשכונות אחרות כדי לקבל את מה שמגיע להם. בית הספר הממלכתי הדתי החדש שהוקם בשכונה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית בגלל מחסור במבנה ראוי. הקהילה החילונית/מסורתית בשכונה נמצאת במצב גרוע יותר. היא איננה מגובשת כמו הקהילה הדתית ופתרונות החינוך לילדיה נמצאים רחוק מאזור המגורים שלה. שני בתי ספר ממלכתיים, אחד דתי והאחר פלורליסטי, הם היסודות של השכונה ושל הקהילה. 

3. מרחבים ציבוריים. ההזנחה במרחבים הציבוריים של השכונה זועקת. אמנם בשנים האחרונות ניר ברקת השקיע כאן: במגרש ספורט, במרכז מוסיקה, ואפילו בגן משחקים אחד או שניים. אבל זה ממש לא מספיק. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שהשאירה את תשיותיה הפיזיות של השכונה אי שם באמצע המאה העשרים. הקהילה היא זו שצריכה לקבוע מה סדרי העדיפויות, היא זו שצריכה ליזום ולהוביל את העירייה ואגפיה לתוך השכונה: שיקום גינות המשחקים, החזרת המדרכות להולכי הרגל, התאמת התחבורה הציבורית ליעדי התושבים ועוד המון משימות. 

אלו משימות קשות ומורכבות וכדי להצליח בהם צריך ליצור שותפויות. במרחב בו מתקיימות הבחירות יש מגוון רחב של קהילות מסוגים ומינים שונים. 

השותפים שלי לחזון הם דמויות מוכרות בשכונה ומייצגים קהילות מגוונות: בגוננים – גדי אורבך ממקימי ממ"ד גוננים, ושי ברנץ תושב השכונה מיום היוולדו. ברסקו – הילה ליפניק אם צעירה עם מומחיות ביזמות חברתית, ועמית טרייסטר פעיל ויזם בתחום החינוך. זו נבחרת מגוונת שמשקפת את המגוון הרחב של תושבי השכונה: גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ילידי השכונה ותושבים חדשים, משפחות צעירות וותיקות. לכל מצביע יש זכות לבחור ביותר ממועמד אחד. תושבי שכונת גוננים יכולים לבחור בשלושה מועמדים. בשכונת רסקו וסביבתה – בשניים. 

כדי להצליח אני צריך את עזרתכם. אם אתם גרים בשכונה – תצביעו לנו. הבחירות יתקיימו ביום שלישי, 13.12.11. מלאו את טופס הרשמה ואנחנו כבר נזכיר לכם ביום הבחירות לבוא ולהצביע. 

אלו מכם שגרים מחוץ לשכונה – אתם חשובים לא פחות. נשמח אם תעבירו את המאמר הזה הלאה – למי שגרים בשכונה או בסביבתה. אנחנו עובדים ללא תקציב וההצלחה שלנו תלויה ביכולת להגיע לכמה שיותר אנשים ולהוציא אותם מהבית ביום הבחירות. לבד לא נצליח. אנחנו חייבים את עזרתכם. 

לכו להצביע!