וזה הסיפור שלי על הרב מנחם פרומן שהלך לעולמו אתמול (ב'): לפני כשש שנים התארחתי בשבת בתקוע. זו היתה שבת עם משפחתה של אישתי. בתקוע ב', שם שהינו בשבת, נוף מדברי עוצר נשימה לעבר מדבר יהודה ובית הכנסת בו התקיימו תפילות השבת היה בקראוון לא רחוק משפת הוואדי.
בתקוע ב', כך הסתבר לי באותה השבת, זמני התפילות הם מאוד גמישים, אבל אני כמו ילד טוב, התייצבתי לכל תפילה בזמן. אני אמנם חוזר בשאלה אבל כאשר משפחתה של אישתי זקוקה למנין לתפילה – אני מתייצב בחדווה. בבית הכנסת הנידח עם מזגן מקרטע בקראוון לוהט התפלל גם הרב מנחם פרומן. והוא היה מתפלל: קופץ, צועק, רוקד, שר, מוחא כפיים ונאנח – ממש בחינת "כל עצמותי תאמרנה".
בבוקר יום שבת התייצבתי שוב לתפילה. הטלית כיסתה את ראשי ואני ישבתי בירכתי הקראוון, מנמנם או קורא משהו. עוד משהו שאתם צריכים לדעת עלי: אני כהן. ועבור אנשים כמוני תפילת שבת בבוקר היא טרטור לא פשוט. אנחנו צריכים לעלות לדוכן לברכת כהנים פעמיים, פעם בשחרית ופעם במוסף, ובנוסף אחד מהכהנים מתכבד בעלייה הראשונה בקריאת ספר תורה. כל אחד מהטקסים מורכב, ארוך, מושך תשומת לב ועבור חוזר בשאלה בבית כנסת לא מוכר – גם מיותר לחלוטין. מהצד השני בבית הכנסת גם נמצא אביה של אישתי שיחיה, ואני לא יכול לרמוס ולזלזל בחוקי ההלכה במצח נחושה. זו הסיבה שנצמדתי בכל מאודי להלכה.
על פי ההלכה כאשר אחד מהכהנים מבית הכנסת עולה לדוכן לברכת כהנים בעת חזרת הש"ץ – על כל הכהנים בבית הכנסת להצטרף אליו. כהן שלא מעוניין להצטרף לברכה צריך לצאת מבית הכנסת כאשר היא מתקיימת. וזה מה שעשיתי. יצאתי מבית הכנסת לדקות ספורות פעמיים. פעם אחת בתפילת שחרית ופעם במוסף. בית הכנסת היה כבר הומה במתפללים ובילדים ויכולתי לחמוק החוצה בשקט בלי שאף אחד ישים לב ולחזור כאשר טקס הברכה הסתיים.
בשבת אחרי הצהרים התקיימה תפילת מנחה בבית הכנסת אליה התייצבתי שוב בשעה המדוייקת. פישלתי. אף אחד ממשפחתה של אישתי לא התייצב, הייתי מהראשונים שהגיעו, וחיכינו שיגיעו עשרה גברים כדי שנוכל להתחיל להתפלל במניין. לא יכולתי לברוח הפעם. נשארתי. במנחה של שבת מתקיימת קריאה קצרה בתורה במהלכה עולה כהן לתורה לברכה הראשונה. הרב פרומן היה זה שהזמין את העולים לעלות. הוא קרא "יעמוד כהן", ואני נשארתי לשבת ממשיך לקרוא באחד מעלוני פרשת השבוע, בטוח שאף אחד מהנוכחים לא מכיר אותי וממילא לא יודע שאני כהן.
הרב פרומן קרא בשנית, הפעם בקול רם "יעמוד כהן", ואני המשכתי לשבת, לא מעז להרים את עיניי, וממשיך לנעוץ אותן עמוק בדף שהחזקתי. בפעם הרביעית שהרב פרומן צעק "יעמוד כהן" הוא כבר עמד מולי, בירכתיי הקרוואן, מסתכל בי במבט שובב ומחייך. "יעמוד כהן" הוא הסתכל בי במבט שואל, ואני עניתי: "יוסף יצחק בן אהרן". הוא חזר אחרי בקול רם "יעמוד יוסף יצחק בן אהרן כהן" פורש את יד ימינו לעבר ספר התורה המגולגל על הדוכן במרכז בית הכנסת.
בסופה של תפילה יצאתי מבית הכנסת עם חיוך, ובליבי סימנתי 1:0 לרב פרומן. הוא לא הכיר אותי, אולי הוא ידע עם איזו משפחה הגעתי אבל לא היה לו שום סיכוי לדעת שאני כהן. הדרך היחידה לנחש את זהותי השבטית היתה להכיר את הלכות ברכת כהנים, ולשים לב מי חומק מבית הכנסת כאשר כולם מסביב פורשים את הטליתות מעליהם ומעל ילדיהם.
חסידיו של הרב פרומן יגידו אולי שזהו מופת, שלרב היתה רוח הקודש, אבל אני חושב שהוא היה רב אמיתי. כזה ששם לב לאנשים לא פחות מלספרים, כזה שמתעניין בהתרחשויות בשוליים לא פחות מבמרכז.
תנחומיי למשפחתו ולתלמידיו. יהי זכרו ברוך.
