טור שלי שפורסם במקומון "זמן ירושלים" בתאריך 21.9.12
הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש לפני 17 שנה וחודש אחד כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים. התאריך העברי היה ראש חודש אלול. בשעה תשע בבוקר עליתי על קו 433 מראשון לציון לירושלים. בדרך לבירה עבר הקו המאסף גם בצומת כפר חב"ד.
זה היה היום הראשון של "זמן אלול" בישיבה הגדולה "תומכי תמימים" שבכפר. זה היה גם היום בו החלו הלימודים במכינה הקדם אקדמית במכון לב אליה נרשמתי שבועות ספורים קודם לכן. בדקות הספורות בהן נסע האוטובוס מצומת בית דגן לכיוון כפר חב"ד הבנתי שהגורל זימן לי הזדמנות נוספת להתלבט: לרדת בכפר ולהמשיך לשנה שישית של לימודים בישיבות חב״ד או לעלות לירושלים ולרכוש השכלה כללית. הבגדים שעל גופי היו בגדי הישיבה: חליפה שחורה, כובע שחור, מתחת לחולצתי הלבנה ציצית מצמר ועל לחיי חתימת זקן כמנהגם של חב״דניקים צעירים.
האוטובוס עצר בתחנה בצומת הכפר. הדלתות נפתחו. נוסעים עלו וירדו ואני נשארתי דבוק לכסאי. דלת האוטובוס סגרה יחד איתה 18 שנים של חרדיות בחיי. הנסיעה לירושלים היתה תחילתו של מסע חדש, מותירה מאחורי את המבוכה החב״דית מנבואת ביאת המשיח שהתבדתה, ופורשת בפניי עתיד לא נודע.
ואם תבקשו ממני לתמצת לרגע אחד מזוקק את מהות הירושלמיות עבורי, הרי שזה הרגע הזה, הרגע בו לראשונה בחיי החלטתי בעצמי. הפעם הראשונה בה בחרתי. הפעם הראשונה בה לא נתתי לאידיאולוגיות, לרבנים, לספרים או להורים להחליט עבורי. הרגע בו האמנתי בעצמי. הרגע בו קניתי את התואר "ירושלמי" הוא הרגע בו לקחתי אחריות על חיי ועל עתידי, הרגע בו הפכתי למי שיישא במחיר ההצלחה או הכישלון.
כי זו מהות הירושלמיות: הבחירה. רק עיר כמו ירושלים, רוויית הקונפליקטים, טעונה ברבדים אינסופיים של משמעויות, עיר בה לכל פלג וכיתה יש נציגות - רק עיר כזו יכולה להציע מגוון אמיתי של תרבויות וזהויות. רק כאן תמצאו במרחק מאות מטרים זה מזה בית ספר מעורב לדתיים וחילונים ובית ספר מעורב ליהודים וערבים.
המגוון הגדול הזה מאפשר לנו לבחור מדי יום כיצד לנהל את חיינו אולם גם מחייב אותנו לנקוט עמדה, לברר את הזהות שלנו מול האחר והשונה, להגדיר איפה אנחנו דומים, היכן נמתחים הגבולות ואיזה גבולות אנחנו מרשים לעצמנו לחצות.
הרגע בו הפכתי לירושלמי התרחש לפני 17 שנה וחודש אחד כ-40 קילומטרים מערבה מירושלים. התאריך העברי היה ראש חודש אלול. בשעה תשע בבוקר עליתי על קו 433 מראשון לציון לירושלים. בדרך לבירה עבר הקו המאסף גם בצומת כפר חב"ד.
זה היה היום הראשון של "זמן אלול" בישיבה הגדולה "תומכי תמימים" שבכפר. זה היה גם היום בו החלו הלימודים במכינה הקדם אקדמית במכון לב אליה נרשמתי שבועות ספורים קודם לכן. בדקות הספורות בהן נסע האוטובוס מצומת בית דגן לכיוון כפר חב"ד הבנתי שהגורל זימן לי הזדמנות נוספת להתלבט: לרדת בכפר ולהמשיך לשנה שישית של לימודים בישיבות חב״ד או לעלות לירושלים ולרכוש השכלה כללית. הבגדים שעל גופי היו בגדי הישיבה: חליפה שחורה, כובע שחור, מתחת לחולצתי הלבנה ציצית מצמר ועל לחיי חתימת זקן כמנהגם של חב״דניקים צעירים.
האוטובוס עצר בתחנה בצומת הכפר. הדלתות נפתחו. נוסעים עלו וירדו ואני נשארתי דבוק לכסאי. דלת האוטובוס סגרה יחד איתה 18 שנים של חרדיות בחיי. הנסיעה לירושלים היתה תחילתו של מסע חדש, מותירה מאחורי את המבוכה החב״דית מנבואת ביאת המשיח שהתבדתה, ופורשת בפניי עתיד לא נודע.
ואם תבקשו ממני לתמצת לרגע אחד מזוקק את מהות הירושלמיות עבורי, הרי שזה הרגע הזה, הרגע בו לראשונה בחיי החלטתי בעצמי. הפעם הראשונה בה בחרתי. הפעם הראשונה בה לא נתתי לאידיאולוגיות, לרבנים, לספרים או להורים להחליט עבורי. הרגע בו האמנתי בעצמי. הרגע בו קניתי את התואר "ירושלמי" הוא הרגע בו לקחתי אחריות על חיי ועל עתידי, הרגע בו הפכתי למי שיישא במחיר ההצלחה או הכישלון.
כי זו מהות הירושלמיות: הבחירה. רק עיר כמו ירושלים, רוויית הקונפליקטים, טעונה ברבדים אינסופיים של משמעויות, עיר בה לכל פלג וכיתה יש נציגות - רק עיר כזו יכולה להציע מגוון אמיתי של תרבויות וזהויות. רק כאן תמצאו במרחק מאות מטרים זה מזה בית ספר מעורב לדתיים וחילונים ובית ספר מעורב ליהודים וערבים.
המגוון הגדול הזה מאפשר לנו לבחור מדי יום כיצד לנהל את חיינו אולם גם מחייב אותנו לנקוט עמדה, לברר את הזהות שלנו מול האחר והשונה, להגדיר איפה אנחנו דומים, היכן נמתחים הגבולות ואיזה גבולות אנחנו מרשים לעצמנו לחצות.
מרגש ממש,
השבמחקואתה לא סתם ירושלמי אלא ירושלמי פעיל ותורם לכך שירושלים תהיה כי שאתה מתאר אותה,...מברוק!
מרגש ממש,
השבמחקואתה לא סתם ירושלמי אלא ירושלמי פעיל ותורם לכך שירושלים תהיה כי שאתה מתאר אותה,...מברוק!
אהבתי! המון בהצלחה בדרך שאתה הולך בה :-)
השבמחקוואו... מקווה שגירסא דינקותא תשפיע עליך... כמו שהמשפיע נהג לאמר שתזכה לנגב את החלב מהשפתיים
השבמחק