13.11.11

מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?


כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו. 
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא  – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

10.11.11

"גם ספרדי וגם חילוני? לא מצאת מישהו יותר טוב?"


המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.

עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים". 



את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.


החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.


רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.


זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו  ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים. 

26.11.10

הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.

15.10.10

מאחורי הקלעים של פסטיבל יהדות וסביבה בעמק רפאים

להנחה לפיה לבעל עסק עצמאי אין בוסים אין שום בסיס. להיפך, כל לקוח הוא הבוס. את זה כבר ידעתי לפני שפתחתי את המשרד לייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית. היום, אחרי כמעט שנה וחצי של ניסיון בשוק העצמאי, אני יכול לומר שאחד היתרונות הגדולים בלהיות עצמאי הוא לבחור את הבוסים שלך. יותר נכון לומר - לבחור את הפרויקטים שבהם תתעסק.

כשמנהלת עמותת "טבע עברי" עינט קרמר יצרה את הקשר הראשון איתי ועם השותף שלי מריק שטרן היא הודיעה לנו חגיגית שהיא רוצה דווקא אותנו. מסתבר שיש לנו מוניטין לא רעים. האתגר שהיא הציבה היה כל כך מעניין שהסתערנו עליו למרות שהעבודה עליו נפלה על תקופה לא כל כך טובה: סוף אוגוסט ותחילת החגים. מצד שני, הגב' קרמר היתה מאוד ממוקדת והיא ידעה מה היא רוצה: אירוע ציבורי שמתקיים ברחוב ושמקדם את ערכי העמותה: יהדות-וסביבה.

מריק היה זה שהביא את הרעיון לפעול במרחב של עמק רפאים. לצורך כך שיתפנו פעולה עם מינהל קהילתי גינות העיר. מנהל המינהל, שייקה אל-עמי, השיב בחיוב כבר כאשר העלינו את הרעיון לראשונה.

טבע עברי, עמותה מאוד צעירה, הוקמה לפני שנה וחצי במטרה לקדם ערכים סביבתיים ויהודיים. השנה כמו בשנה שעברה קראה העמותה לקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ והעולם לציין את שבת פרשת נח בה קוראים בבתי הכנסת על המבול כשבת סביבתית, שבת בה הקהילה מעודדת את חבריה לקחת אחריות ולקדם ערכים סביבתיים.

העבודה על הפסטיבל התבצעה בשני אפיקים: הפקת התוכן לפסטיבל מחד וקידום ערכי יהדות וסביבה באמצעי התקשורת מאידך. בין חומרי העמותה מצאנו הנחיות של יו"ר העמותה הרב יובל שרלו לבתי הכנסת המסבירים כיצד להפוך את בית הכנסת לירוק ולסביבתי. חומר מצוין לקדם בתקשורת. יומיים לפני הפסטיבל פורסמה במעריב כתבתו של אביב לביא אודות ה"קול קורא" של הרב שרלו תחת הכותרת "עשרת הדיברות, הגירסה הירוקה". יעל דן (גל"צ) ראיינה את הרב, אברי גלעד (המילה האחרונה) הרעיף עליו מחמאות, קרן נויבך (רשת ב') ראיינה את קרמר, ולונדון וקירשנבאום ראיינו אף הם את הרב שרלו ונתנו במה מכובדת לעמותה ולמשנתה.

ביום שישי לפני שבוע התקיים פסטיבל יהדות וסביבה בעמק. בדרך כלל אני לא נהנה באירועים שאני שותף לארגון שלהם. גם כאשר התכנון מדויק ומוקפד ואני מסתובב בחוסר מעש, המתח מצליח להוציא ממני את ההנאה. בפסטיבל של טבע עברי זה היה שונה. התכנון והביצוע של מריק היו מדוייקים. בפינה אחת של הרחוב התחלפו להקות מ"הצוללת הצהובה", בקפה בן עמי התקיימו מעגלי לימוד עם הרבנים בני לאו ומיכאל מלכיאור, בחצר מרכז תרבות פתחה עמותת "במעגלי צדק" בית קפה חברתי, דוכנים של ארגוני יהדות וסביבה פוזרו ברחוב, בני נוער הקימו בפינה אחת פסל סביבתי, ובפינות אחרות הוצבו מכשירים המייצרים אנרגיה בדרכים אקולוגיות.

אבל דווקא תהלוכת "אחרינו המבול" של קבוצת התיאטרון "ממה טרסה" הצליחה להפוך את הרחוב לקרנבל אחד גדול. וככה זה נראה.