שנוי במחלוקת - הבלוג של יוסי סעידוב

לגוננים מגיע יותר. הצביעו עבורי בבחירות למינהל קהילתי דרום

2011-12-04T09:50:00.004+02:00

לקח לי הרבה זמן להבין שהנחת היסוד שלי לא מדויקת. שהכוח שאני מייחס לתקשורת הוא לא כזה חזק, ושכוחה של קהילה – משמעותי הרבה יותר ממה שחשבתי.

לפני קצת יותר מארבע שנים, הקמתי יחד עם פרופ' קימי קפלן ותושבים נוספים את ועד התושבים למען פארק המסילה. המטרה: לעודד את העירייה להקים פארק לאורך פסי הרכבת הנטושים בדרום העיר – זאת במקום כביש שעמד להיסלל במקום. ההנחה הבסיסית שלי היתה שאת המאבק הזה ננהל דרך התקשורת. הייתי עיתונאי, הכרתי את המערכות מבפנים וידעתי שבידיים של התקשורת יש כוח גדול. שכונת מגורינו, שהיתה הבסיס לפעילות שלנו – גוננים, התאפיינה כשכונה בה יש חוסר אמון בין התושבים לבין העירייה והממסד. חוסר האמון הבסיסי (וההדדי) הוא זה שהוביל את העירייה להזניח את מרחביה הציבוריים של השכונה ולהשקיע בהם רק לצרכים כלל עירוניים. עם כזו קהילה, כך הנחתי, לא נצליח ליצור שינוי.

רק אחרי שנתיים של פעילות הבנתי שהתקשורת היתה בסך הכל כלי עזר חיוני בדרך להשיג את המטרה. דווקא הקהילה היא זו ששינתה את תמונת המצב לחלוטין. לחזון שרקמנו הצטרפו מדי שבוע עוד ועוד תושבים ומאות מהם לקחו ולוקחים חלק בפעילות של הוועד. הכוח של התושבים, שהתחיל מהזוגות הצעירים של השכונה וכיום זוכה לתמיכה רחבה של הדור הוותיק שלה, הוא זה שיצר את השינוי. בחדרי הישיבות של כיכר ספרא הצגנו נתונים מדוייקים, אבל מה ששיכנע את מקבלי ההחלטות היה עשרות ומאות התושבים שבאו שוב ושוב לפעילות השונות למען הפארק. הם יוצקים תוכן אמיתי לפעילות, הם הבסיס הרחב והחזק לעבודה מול מקבלי ההחלטות, הם מוסיפים אנרגיה משמעותית וחיונית וביחד הגענו בפרק זמן קצר למקומות ויעדים שרק חלמנו עליהם.

זאת לא היתה צריכה להיות העבודה שלנו. לשם כך הוקמו בירושלים המינהלים הקהילתיים. בשלהי שנות השמונים הבין ראש העיר המיתולוגי טדי קולק שהעירייה לא מצליחה להגיע לשכונות ולתת מענה לתושבים. הוא הפך את המתנ"סים למינהלים קהילתיים. ממוסד קהילתי שמספק חינוך לא פורמאלי הוא ניסה להפוך אותם למוסדות של דמוקרטיה השתתפותית. מקום בו התושבים באמצעות הנהגה מקומית מגדירים את הצרכים העירוניים שלהם ומקדמים אותם מול העירייה והרשויות. ראשי הערים אחריו, אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי, לא אהבו את מוקדי הכוח החדשים וראו בהם איום. הם ייבשו את המינהלים, התעלמו מהם ונתנו להם לשקוע בגרעונות וחובות עתק. חלקם שרדו את המשבר, אחרים התכנסו לתוך עצמם ואיבדו את הרלוונטיות הקהילתית שלהם. כזה היה המינהל הקהילתי בגוננים, בקטמונים וברסקו.

ראש העיר ניר ברקת מוביל תהליך של התחדשות במינהלים. הוא הכריז על קיומם של בחירות ובנחישות האופיינית לו הוא מממש את ההתחייבות. בעוד שבוע וחצי, ביום שלישי 13.12.11 יתקיימו בחירות בכמה מינהלים בהם גם למינהל הקהילתי דרום שכולל את גוננים, קטמונים, רסקו והסביבה.

החלטתי להתמודד. זה תפקיד ללא שכר וללא סמכויות. היכולת של נבחרי ציבור במינהל קהילתי להשפיע הוא רק באמצעות לגיטמציה ציבורית - האמון שהקהילה מביעה בנבחריה. הניסיון שלי בשנים האחרונות בשכונה לימד אותי באילו מקומות עליי לפעול ולשנות:

1. קהילתיות. כדי להצליח המינהל הקהילתי צריך לחזק את הקשרים שלו עם הקהילות השונות ובמקרים רבים גם ליצור את הקהילות הללו: קשר ישיר עם התושבים; כנסים ציבוריים בנושאים רלוונטיים; עיתון שכונתי; אתר אינטרנט אקטואלי ומעודכן; והכי חשוב – עובדים קהילתיים והנהלה נבחרת ששומרת על קשר בלתי אמצעי עם תושבי השכונה. כל אלו הם הבסיס להצלחת המינהל הקהילתי.

2. חינוך. אם יש תחום בו השכונה לא מממשת את הפוטנציאל שלה – חינוך הוא התחום הזה. מוסדות החינוך בשכונה אינם משרתים את תושביה וילדיה ואלו נודדים לשכונות אחרות כדי לקבל את מה שמגיע להם. בית הספר הממלכתי הדתי החדש שהוקם בשכונה נמצא במלחמת הישרדות יומיומית בגלל מחסור במבנה ראוי. הקהילה החילונית/מסורתית בשכונה נמצאת במצב גרוע יותר. היא איננה מגובשת כמו הקהילה הדתית ופתרונות החינוך לילדיה נמצאים רחוק מאזור המגורים שלה. שני בתי ספר ממלכתיים, אחד דתי והאחר פלורליסטי, הם היסודות של השכונה ושל הקהילה.

3. מרחבים ציבוריים. ההזנחה במרחבים הציבוריים של השכונה זועקת. אמנם בשנים האחרונות ניר ברקת השקיע כאן: במגרש ספורט, במרכז מוסיקה, ואפילו בגן משחקים אחד או שניים. אבל זה ממש לא מספיק. מדובר בהזנחה של עשרות שנים שהשאירה את תשיותיה הפיזיות של השכונה אי שם באמצע המאה העשרים. הקהילה היא זו שצריכה לקבוע מה סדרי העדיפויות, היא זו שצריכה ליזום ולהוביל את העירייה ואגפיה לתוך השכונה: שיקום גינות המשחקים, החזרת המדרכות להולכי הרגל, התאמת התחבורה הציבורית ליעדי התושבים ועוד המון משימות.

אלו משימות קשות ומורכבות וכדי להצליח בהם צריך ליצור שותפויות. במרחב בו מתקיימות הבחירות יש מגוון רחב של קהילות מסוגים ומינים שונים.

השותפים שלי לחזון הם דמויות מוכרות בשכונה ומייצגים קהילות מגוונות: בגוננים – גדי אורבך ממקימי ממ"ד גוננים, ושי ברנץ תושב השכונה מיום היוולדו. ברסקו – הילה ליפניק אם צעירה עם מומחיות ביזמות חברתית, ועמית טרייסטר פעיל ויזם בתחום החינוך. זו נבחרת מגוונת שמשקפת את המגוון הרחב של תושבי השכונה: גברים ונשים, דתיים וחילוניים, ילידי השכונה ותושבים חדשים, משפחות צעירות וותיקות. לכל מצביע יש זכות לבחור ביותר ממועמד אחד. תושבי שכונת גוננים יכולים לבחור בשלושה מועמדים. בשכונת רסקו וסביבתה – בשניים.

כדי להצליח אני צריך את עזרתכם. אם אתם גרים בשכונה – תצביעו לנו. הבחירות יתקיימו ביום שלישי, 13.12.11. מלאו את טופס הרשמה ואנחנו כבר נזכיר לכם ביום הבחירות לבוא ולהצביע.

אלו מכם שגרים מחוץ לשכונה – אתם חשובים לא פחות. נשמח אם תעבירו את המאמר הזה הלאה – למי שגרים בשכונה או בסביבתה. אנחנו עובדים ללא תקציב וההצלחה שלנו תלויה ביכולת להגיע לכמה שיותר אנשים ולהוציא אותם מהבית ביום הבחירות. לבד לא נצליח. אנחנו חייבים את עזרתכם.

לכו להצביע!

ככה לא בונים שכונה - על הכשל בהתחדשות העירונית של שכונת גוננים

2011-11-24T10:11:00.002+02:00

פאשקווילים שנתלו ברחבי גוננים בימים האחרונים

"פרוייקט בינוי ענק בירושלים", זעקה כותרו העיתונים הכלכליים לפני כשבועיים, "אושרה בניית 3,000 דירות בקטמונים". עיון באותיות הקטנות מגלה כי"היוזמה לקידום פרויקטים תהיה באחריות בעלי הדירות". אבל מדובר בתוכנית שתושבי השכונה לא מאמינים בהצלחתה ולא מעוניינים בקידומה. סקר שערך משרד השיכון לפני כשנה וחצי גילה כי 46 אחוזים מתושבי השכונה מתנגדים לתוכנית, כמחצית מתושבי השכונה סבורים שאי אפשר לצופף את השכונה ורק 11 אחוז מאמינים שהתושבים יאמצו את התוכניות ויקדמו פרוייקטים בשכונה.

גוננים הוקמה כשכונה פרברית בירושלים לעולים חדשים בני עדות המזרח בשנות ה-60. היא נמצאת באחד המיקומים האטרקטיביים ביותר בירושלים: מרחק הליכה ממתחם הבילוי והתרבות ברחוב עמק רפאים במזרח, גובלת באזור התעסוקה תלפיות בדרום, קטמון הישנה בצפונה ובמערבה קניון מלחה ויציאה מהירה לכביש בגין. היא מתאפיינת בבנייה נמוכה ואך טבעי שזו תהיה שכונה המיועדת להתחדשות עירונית. אבל למרות זאת הרשויות עשו כל טעות אפשרית בדרך ליעד.

דבר אחד הרשויות לא לקחו בחשבון: את תושבי השכונה. ההתנהלות של הרשויות היתה לכל אורך מתנשאת ולא ראויה. הליכי שיתוף מקצועיים שהתרחשו בשכונות הסמוכות כמו בקעה, המושבות וקריית יובל לא התרחשו בגוננים. במקרה הטוב התוכניות הוצגו לתושבים באופן לא מקצועי, במקרה הרע הערותיהם נדחו אחת לאחת ללא דיון ציבורי ראוי. אפילו הדיון בוועדה המחוזית התקיים בלי שהוזמן אליו אף לא תושב אחד.

את חוסר האמון של התושבים רכשו הרשויות השונות בעמל רב. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושביה, קשישיה וילדיה מאז הקמתה. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שאף אחד מעולם לא טרח לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון יש לשקם את תשתיות השכונה: לא רק את הפיזיות אלא גם ובמיוחד את התשתיות הקהילתיות. כדי לחדש את גוננים, וכדי לקיים הליך התחדשות אמיתי ומצליח בכל מקום אין טעם רק להגדיל את אחוזי הבנייה פי שתיים או שלוש. יש ללמוד את צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. ואף יותר מכך: יש לבנות תוכנית הוליסטית יחד עם תושבי השכונה ולתכנן יחד כיצד ובאיזה קצב תקודם התוכנית, לאן יופנו תקציבי הפיתוח, איפה יוקם מעון לילדים, מתי יוקם מרכז לקשישים ואיזה פרוייקטים קהילתיים ינוהלו בשכונה.

הטלת האחריות על המגזר הפרטי, כמו שנעשתה בתוכנית הזו, דנה אותה מראש לכישלון. ייתכן שבעוד 20 שנה יקומו בגוננים בניינים חדשים, אבל המרקם הקהילתי לא ישרוד את הזעזועים שתוכנית כזו תביא לחבריה. תושבי השכונה ינטשו אותה לטובת ערים אחרות וירושלים תישאר עם אחת מהשתיים: שכונה מתחרדת או שכונת רפאים.

פוסט אורח - חבר מועצת העיר (מרצ) ד"ר מאיר מרגלית על הדרת נשים ברחוב החרדי

2011-11-14T17:19:00.003+02:00

חבר מועצת העיר מטעם סיעת מרצ, ד"ר מאיר מרגלית, ביקש להבהיר את עמדתו בנוגע להדרת נשים ברחוב בחרדי - זאת לאור הפוסט שפרסמתי כאן אתמול. אני גאה לפרסם כאן את מאמרו במלואו - למרות שאני לא מסכים איתו. בימים הקרובים אנסה להסביר למה, בינתיים הבמה היא שלו:

בפולמוס שהתעורר במחוזותינו סביב ההקצנה ההולכת וגוברת ברחוב החרדי עורבבו יחד שתי תופעות שונות במהותן - אחת, הדרת נשים במרחב הכללי, כגון פרשת הזמרות או הרחקת חיילות מחגיגות שמחת תורה, והשנייה, הפרדת נשים במרחב החרדי, כגון פרשת המחיצה במאה שערים או ההפרדה בקווי אוטובוסים הנוסעים בשכונות חרדיות. שתי התופעות, למרות שיש להם מכנה משותף, שונות בתכלית, ודומה שהמחנה "הנאור", קצת התבלבל בתגובתו עליהן.

כאשר בשנות השמונים המחנה החופשי בראשות שולמית אלוני העלה את הקריאה "שלא יכנסו לנו לצלחת" התכוון לומר שלא נאפשר לחרדים לכפות עלינו נורמות התנהגות ושלא נרשה להם לומר לנו איך לנהוג במרחב הציבורי. העמדה 'החופשית' קפלה בתוכה את ההנחה שכפי שלא נסכים שיגידו לנו איך להתנהג, כך גם אנו לא נגיד להם איך להתנהג בתחום ממלכתם. העיקרון הליברלי של 'חיה ותן לחיות' כלל גם את התובנה שכל קהילה רשאית לנהל את מערכות חייה על פי השקפת עולמה ואפילו על פי שיגעונותיה.

מאז דבר מה השתבש במחנה 'הנאור'. בעוד התגובה בפרשה הראשונה היתה מוצדקת שכן מדובר בניסיון לכפות כללי התנהגות במרחב הכללי, הרי שבמקרה השני חצינו את הקווים שעה שיצאנו נגד האופן שבו חרדים מנהלים את ענייניהם במרחב הציבורי החרדי. תגובת 'המחנה החופשי' תמוהה שהרי החרדים לא בקשו להפריד בין נשים וגברים בחוצות ירושלים אלא רק בגטו בו הם חיים. הטענה שיש בכך משום פגיעה בכבודה של האישה, כלל לא הוכחה שהרי אין לנו דרך לדעת מה רוב הנשים החרדיות חשות שעה שנדרשות לעלות לאוטובוס בדלת האחורית, או לעבור למדרכה ממול.

לא זו בלבד שטענת האפליה לא הוכחה בעליל בהעדר עדויות חד משמעיות על תחושת נשים במגזר החרדי אלא שגם המונח 'מרחב ציבורי', שנוי מאוד במחלוקת. בירושלים לא קיים מרחב ציבורי אחד ויחיד המשותף לכולם, אלא יש לפחות שלושה מרחבים ציבוריים מופרדים ושונים לחלוטין - המרחב החילוני, המרחב החרדי והמרחב הערבי, ובין שלושתם רב המפריד על המאחד. כל מרחב פועל על פי הכללים והמנהגים הנהוגים בתרבות יושביו ואדם 'נאור', או בעל השקפה ליברלית, מעצם הגדרתו, חייב לכבד את הנורמות הנהוגות במרחב של זולתו, ואף יותר מכל מחוייב להתנגד נחרצות לכל ניסיון לכפות על המרחב השני נורמות התנהגות זרות להם. כמובן שגם לעקרון זה יש סייגים, ואין להשלים עם נורמות שמתעללות בבני אדם, בבעלי חיים או בערכי טבע או שיש בהם זילות בכבוד האדם וחירותו. מן סתם אין להשלים עם "רצח מתוך כבוד המשפחה" רק משום שהוא חלק מהמסורת המקובלת בחברה הערבית כפי שגם אין להשלים עם שיסוף תרנגולות לשם כפרות רק משום שכך נהוג בתרבות החרדית. ברם חוץ מההבחנות הקיצוניות הללו אדם נאור מחוייב לכבד את כללי ההתנהגות של המחנה השני, או למזער להשלים איתם, גם כאשר הנוהג צורם בעיניו.

לא זו בלבד אלא שאדם ליברל באשר הוא, מחוייב לנקוט משנה זהירות שעה שמעלה את הטיעון שכל המגזרים חייבים לכבד את החוק, כולל הדין האוסר הפרדה מגדרית. 'חוק' מטיבו הוא לא יצור נאוטרלי, אלא חוקק על ידי מגזר מסוים כדי לשמר את האינטרסים של אותו מגזר, ובמדינה בה ניתן לגזול אדמות או להרוס בתים בסיטונאות על פי חוק, אין סיבה לכבד את החוק באופן עיוור, קל וחומר בתקופה שבה 'הליברמניזם' השתלט אלינו וח"כים מתחרים ביניהם מי יחוקק חוקים יותר גזעניים. גם הטענה שבמדינה דמוקרטית לא יכול כל מגזר לעשות מה שמתחשק לו, לא עומדת במבחן המציאות, שכן ישראל פסקה זה מכבר להיות דמוקרטיה כדי להפוך לאתנוקרטיה, ואדם נאור לא חייב נאמנות למדינה ששכחה מה משמעותה של דמוקרטיה.

הפולמוס מחדד את ההכרח לחלק את ירושלים - לא לשתיים אלא לשלוש - חילונית, חרדית וערבית. המודל הנוכחי, של 'העיר שאוחדה לה יחדיו' קרס וניתן לשמר אותו רק בכח השררה. לא פלא שהעירייה כלל לא עוסקת בהדברות בין הקהילות השונות אלא מעבירה את הנושא לטיפול המשטרה. ירושלים זקוקה למודל ניהולי אחר, שונה ויצירתי שיכבד את כל תושביה. הסדר השלטוני הנוכחי הוא מתכון בטוח למתחים שיום אחד עוד יתפוצצו לנו בפרצוף.

ד"ר מאיר מרגלית, פעיל מרצ, חבר מועצת עיריית ירושלים.

מה עשה נציג מרצ בוועדת הצניעות החרדית של עיריית ירושלים?

2011-11-13T14:00:00.000+02:00

כתב עיתון "הארץ" ניר חסון פירסם ביום שישי האחרון ידיעה מפתיעה: בעיריית ירושלים פועלת בשנים האחרונות ועדת צנזורה. שלושת חברי הוועדה מקבלים לידיהם את הפרסומים השונים המיועדים ללוחות המודעות בעיר ומחליטים מה יהיה גורלם. הרכב הוועדה, כפי שפורסם בעיתון, מדהים: יו"ר הוועדה הוא חבר מועצת העיר מטעם סיעת יהדות התורה וחסיד גור: יוסף לוק. אדם שמסרב לדבר עם עיתונאים חילוניים; החבר השני הוא סגן ראש העיר מטעם ש"ס, אלי שמחיוף, מכוכבי פרשיית הולילנד; החבר השלישי בוועדת הצניעות העירונית הוא החילוני היחיד בה: סגן ראש העיר ויו"ר סיעת מרצ במועצת העיר יוסף (פפה) אללו.

בשנים האחרונות נעלמו הנשים מפרסומות בעיר ירושלים. הן אינן קיימות בשלטי החוצות של העירייה והן מצונזרות ממודעות של חברות מסחריות. ראש העיר ניר ברקת טען בתוקף שהעירייה איננה מצנזרת תמונות נשים. אבל המצב ברחובות העיר מוכיח מציאות אחרת, וקיומה של ועדת צניעות בעירייה בה החרדים מהווים רוב מוחלט מעלה את השאלה מה ראש העיר ידע ועד כמה הוא שולט בקואליציה שלו.
הגירסה הרשמית של כיכר ספרא היא שלוועדה אין כל סמכויות. ועדיין, ברחובות שלנו יש לוועדה הזו השפעה חזקה בלי שום סמכות. מה שהתחיל כעניין פנימי של החרדים בקווי הפרדה הופך להסתרה ולהשתקה של המראה והקול הנשי באזורים הלא חרדים של העיר.

נוכחותו של פפה אללו בוועדה הזו היא הרבה יותר מתמוהה. מה עושה יו"ר מרצ בוועדת צניעות? מדוע הסכים בכלל לשבת בוועדה שזה הנושא שלה? מדוע הסכים להיות עמדת מיעוט בוועדה שמשתיקה ומסתירה נשים? ומה עם הבטחת הבחירות שלו? לפני שלוש שנים הבטיחה סיעת מרצ להילחם בהתחרדות ירושלים ואללו עצמו התחפש למהפכן צ'ה גווארה.

הבטחות לחוד ומעשים לחוד. בנושא ההפרדה בשכונת מאה שערים בחג הסוכות האחרון, למשל, התקשתה מרצ להסביר מדוע עברה על כך בשתיקה. חברי המועצה מטעמה מסרו גירסאות סותרות: מאיר מרגלית טען שיש להניח לציבור החרדי לנהל בעצמו את ענייניו הפנימיים גם במחיר של פגיעה בזכויות בסיסיות של נשים. לורה ורטון טענה שאין כל הפרדה במאה שערים (בניגוד לעדות מפקד המחוז בפני בג"צ). מדוע מרצ משתפת פעולה עם החרדים? מדוע מרצ איננה מקיימת את הבטחת הבחירות שלה?

אללו, על פי "הארץ", חשב שהוועדה בוטלה, שכן במשך תקופה ארוכה לא קיבל מודעות לאישור. תירוץ מוזר. לא ראית את שלטי הרחוב בירושלים מר אללו? איך נכנסת מראש לוועדת צנזורה בה יש רוב חרדי? במעריב פרסמו שאללו שלח מכתב למנהלי מוסדות התרבות בעיר והפציר בהם להוסיף נשים למודעותיהם. מכתב?! סגן ראש עיר שמחזיק בתיק תרבות יכול לעשות קצת יותר ממכתב. שתיקתו הארוכה של אללו בנושא אפשרה לחרדים לעשות במרחבים הציבוריים של ירושלים כבשלהם.

מרצ והמפד"ל - אותה גברת בשינוי אדרת
אבל מעבר לחידלון של מרצ בנושאים פלורליסטיים בעיר – השאלה היא מה מרצ כן עושה בעיריית ירושלים, מהם הקווים האדומים שלה, על מה היא שוברת את הכלים. והתשובה היא אחת: מזרח העיר. לדוגמה, בסוף השבוע האחרון דיווחה התקשורת המקומית כי מרצ שוב מתכוונת לחזור לאופוזיציה בגלל תוכניתו של ברקת לאשר את תוכנית גן המלך בסילוואן. מצבן של המשפחות הצעירות בעיר, ניקיונה של ירושלים, פתיחת מוסדות חרדים בשכונות חילוניות, הדרת נשים, גזענות כלפי בנות ספרדיות במוסדות עירוניים-חרדיים, בעיות הדיור והתעסוקה, ההגירה השלילית, התחבורה הציבורית המזעזעת, ההתעמרות בסוחרים ומה לא – כל אלה לא נמצאים בכלל ברדאר של מרצ. רק ערביי מזרח העיר.

אין ספק שערביי מזרח העיר סובלים מאפליה וגזענות, אין ספק שתנאיהם רחוקים מלהיות סבירים ואין ספק שהעירייה לא עושה די לשיפור מצבם. אין ספק גם שערביי מזרח העיר בחרו לא לשחק את המשחק המוניציפאלי ולא משתתפים בבחירות העירוניות. אבל כתושב ירושלים המערבית אני תוהה מדוע אני צריך לשלם את המחיר הזה. מדוע פפה אללו וחבריו משחקים "בנדמה לי שאני במועצת הביטחון" כאשר הם יושבים סביב שולחן מועצת העיר? הרי בעיית ירושלים לא תיפתר בקומה השישית של כיכר ספרא, ובכך שהם שותפים למשחק הלאומי מכיסאותיהם המוניציפאליים הם רק מלבים ומעצימים את הבעיה.

וזו לא רק מרצ. קחו לדוגמה את המפד"ל. גם ציבור הבוחרים שלה בעיר סובל. מצב גינות המשחקים, גני הילדים ומוסדות הציבור בגבעת מרדכי – שכונה מפד"לניקית טהורה – הוא מתחת לכל ביקורת. אין להם אפילו סניף של טיפת חלב. אבל נציגיהם במועצת העיר עסוקים בלהחזיק את תיק "ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים" בעוד הם מתקוטטים זה עם זה. ובכלל, גם הליכוד וישראל ביתנו לא יכולים להציג הישגים משמעותיים למען קהל בוחריהם. כלום. הם מצביעים שוב ושוב בעד יזמי דירות רפאים ובעד הצעות חברי המועצה החרדים.

בסופו של דבר אנחנו, תושבי ירושלים, משלמים מחיר מאוד כבד בגלל חברי מועצת עיר שמשקיעים אנרגיות רבות מדי במקום שאין להם השפעה גדולה עליו. סוגיית איחוד וחלוקת ירושלים לא תיקבע באולם מועצת העיר ובוודאי שלא משולחן המכתבים הפעיל של פפה אללו. סוגיות אחרות כן ייקבעו שם: האם מערכת החינוך הממלכתית בעיר תשרוד את המשבר הקשה שהיא נמצאת בו, האם ייפתחו עוד גני ילדים לגיל הרך, האם החרדים ימשיכו לקבל מבנים בשכונות שאינם שלהם – בכל הסוגיות האלה מרצ מוותרת ומאכזבת. ואלה הסוגיות שקובעות את עתיד ירושלים, ירושלים שלנו – ירושלים של מטה.

ואם זו האג'נדה של מרצ – מן הראוי שיהיו כנים איתנו ויאמרו לנו את האמת. אל תספרו לנו שאתם תילחמו בהתחרדות כאשר אין לכם שום כוונה לעשות את זה.

"גם ספרדי וגם חילוני? לא מצאת מישהו יותר טוב?"

2011-11-10T08:37:00.003+02:00

המפגש שלנו עם הרבנות היה מאוד טראומתי. הגענו להירשם לנישואין ברבנות ירושלים ומהר מאוד התפצלנו. אותי שלחו לפגישה עם הרב ואת אישתי לעתיד לשיחה עם הרבנית. אחרי חצי שעה נפגשנו בחוץ. היא היתה על סף בכי. רק אחרי שהתרחקנו מרחוב החבצלת היא סיפרה מה קרה שם. "אני רואה שאת דתיה", אמרה לה הרבנית, "והחתן, גם הוא דתי?". "לא", השיבה המיועדת. הרבנית הפכה דף ואמרה: "קוראים לו סעידוב. גם חילוני וגם ספרדי? לא מצאת מישהו יותר טוב?". אישתי נעלבה עד עמקי נשמתה אבל שתקה. רק כשהיינו בחוץ הכל התפרץ.

עבורי זה היה מפגש מחודש עם הממסד החרדי שנים ספורות אחרי שעזבתי את הישיבה הגבוהה בכפר חב"ד והורדתי את הכיפה. רתחתי מזעם. הייתי עיתונאי צעיר וניצלתי את מיומנתי החדשה. כבר למחרת כיכב משפטה של הרבנית בכותרת אחד העיתונים היומיים. בפגישה הבאה עם הרבנית היא כבר התנצלה בפני הכלה: "לא התכוונתי, זה דווקא טוב לערבב גנים".

את חרפת היהדות הציל הרב שאול וידר, רב צעיר מרבני צהר. החלטנו שנתחתן באמצעות ארגון הרבנים שמנסה להציג את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. נפגשנו מספר פעמים לפני החופה, הוא למד להכיר אותנו ואת משפחותינו, את האהבה הגדולה בינינו ויחד למדנו ותיכננו שלושתנו את טקס החופה. את החופה מתחת לשמי קיבוץ צרעה לא אשכח עד יום מותי, ולרב שאול ולארגון אליו השתייך היה חלק מרכזי בעיצוב של הטקס.

החלטתו של שר הדתות יעקב מרגי להצר את צעדי ארגון הרבנים ולהוביל לסגירת מיזם החתונות של צהר היא מקוממת, חצופה ובעיקר – איננה יהודית. כתבי דתות טוענים שהשיקולים שהובילו להחלטה הם שיקולים כספיים: רבני צהר אינם גובים תשלום בעד עריכת החופות ובכך מונעים הכנסה נוספת מעורכי החופות של הרבנות. אבל להחלטתו של מרגי יש משמעויות עמוקות ורחבות יותר מאשר היבטים כלכליים.

רבני צהר הראו לכולנו בעשור האחרון שיש רבנות אחרת, שיש יהדות אחרת. יהדות בה אפשר למצוא משמעות עמוקה לזוגיות ולאהבה, לבגרות, למוות ולמעגל השנה. צהר עמדה בחזית יחד עם "במעגלי צדק" שלימדה אותנו שצדק חברתי היה תמיד במקורות שלנו, יחד עם בתי המדרש הפלורליסטיים אלול, קולות ועלמא שחיברו אותנו לטקסטים היהודיים ומלמדים אותנו את העושר הרוחני והתרבותי שיש במקורותינו וכמה רחוק הוא מעולמם הצר של מי שעשו את התורה קרדום לחפור בה.

זהו מאבק על הזהות שלנו, על המקורות שלנו, על התרבות שלנו. זהו מאבק בין מי שחושב שהעגלה שלנו ריקה לבין מי שרוצה שנחזור ללמוד ולחוות את ארון הספרים היהודי כמו שהעם שלנו למד אותו אלפי שנים: בריבוי קולות ופרשנויות תוך כיבוד דעות ועמדות שונות. זו גם הסיבה שאיננו צריכים לוותר ולהמשיך לחפש משמעות יהודית בטקסינו, במעשינו, באמונותינו ובחיינו. הפתרון הקל הוא לנסוע ולהתחתן בקפריסין. אבל לפני קפריסין או אחריה תבקרו בבית מדרש מזרם ההתחדשות היהודית. תלמדו על זוגיות אוהבת ומכבדת, תכירו דמויות מחז"ל שהעריכו את חכמת נשותיהם, שחיבקו את הגר ואת הזר ושהרוויחו את לחמם בעבודת כפיים.

הגימיק התקשורתי בקמפיין בריכת ירושלים

2010-11-26T09:34:00.001+02:00

ירושלמים רבים יכולים לקחת קרדיט, ובצדק רב, על חלקם בניצחון המאבק נגד סגירת בריכת ירושלים. קהילת השחיינים הנחושה שהצליחה לסחוף אחריה עיר שלימה, המינהל הקהילתי גינות העיר ומנהלו שייקה אל-עמי שניהל את המאבק וקבע את האסטרטגיה שלו, העירייה על פקידיה ופוליטיקאיה שהגנה על האינטרס הציבורי, והשופטת תמר בן אשר צבן (תעקבו אחריה – היא מהטובות ביותר שיש למערכת בתי המשפט להציע) שכתבה פסק דין מרתק ומנומק.

ועכשיו תורנו: גם לנו, לי ולשותפי לעסקיי הייעוץ התקשורתי והחשיבה האסטרטגית, מריק שטרן יש קרדיטון קטנטנן. ומעשה שהיה כך היה. בעיצומו של אביב 2010 שכר המינהל הקהילתי את שירותנו במטרה לקדם את המאבק להשארת הבריכה פתוחה. הסיטואציה היתה מורכבת: מצד אחד הבריכה היתה פתוחה. בעלי הבריכה עמדו במילתם ופתחו אותה עם בוא האביב; מצד שני איום הסגירה המשיך לרחף מעל הבריכה ובעליה הצהירו שייסגרו אותה עם בוא החורף; מצד שלישי נבחרי הציבור בעירייה תמכו במאבק אבל לא מימשו את ההבטחות, מצד רביעי היתה הסוגיה המשפטית המורכבת: המתכנן של המינהל הקהילתי זאב ארד נבר בתב"ע של הבריכה וגילה שהיא כפופה להסכם עלום עליו חתומים העירייה והבעלים. דודו עוזיאל, עוזרו של סגן ראש העיר ויו"ר הוועדה לתכנון ובנייה קובי כחלון, הצליח לאתר את ההסכם במרתפי ארכיון העירייה אי שם בלוד. על פי ההסכם העירייה מכרה את השטח ליזמים אבל המשיכה להחזיק בזכויות בבריכה; ומצד חמישי היתה קהילת השחיינים שניהלה בחודשי החורף את אחד המאבקים התקשורתיים והמרשימים שראתה ירושלים והרגישה קצת עייפה.

המשימה שהוטלה עלינו היתה מאוד פשוטה: להפוך את המאבק לכלל-ירושלמי ולא כזו המזוהה עם קבוצת שחיינים ולהחזיר אותו לתודעה התקשורתית. המטרה: להפעיל לחץ על העירייה כדי שזו תממש את זיקותיה המשפטיות/קנייניות על הבריכה ותנהל הליך משפטי נגד בעליה בבית משפט.

ההסכם מראשית שנות השמונים לא כל כך עניין את התקשורת. היה לנו ברור שאנחנו צריכים לעשות איזשהו גימיק – אירוע לצרכי תקשורת בלבד. בינינו, אני לא משוגע על אירועים כאלה. אני מצפה שהתקשורת תגן על החלשים, תחשוף שחיתויות, תשמור על האינטרס הציבורי ולא שתסקר גימיקים זולים. אבל אלה הם חוקי המשחק שבחרתי לשחק.

יחד עם התושבים החלטנו לנצל את המומנטום של חשיפת פרשת הולילנד באותה התקופה ולקיים טקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים. "לא להולילנד במושבה" זעקו הדגלים השחורים שהנפנו במהלך הטקס ברחבה שבכניסה לבריכה. נציגי הארגונים והתנועות ירושלמים, התעוררות, רוח חדשה, אגודת הסטודנטים, התנועה הירוקה, החברה להגנת הטבע, ירושלים בת קיימא, סגני ראש העיר וחברי מועצה הגיעו לאירוע ונשאו בו נאומים. אל נציגי קהילת השחיינים שהובילו את המאבק הצטרפו גם סטודנטים ומשפחות צעירות.

יו"ר תנועת ירושלמים, חברת מועצת העיר רחל עזריה שנאמה באירוע, כתבה על כך בבלוג שלה: "זה מסוג ההפגנות המוזרות שבזמן האחרון אני מוצאת את עצמי, מפגינה בנושאים שבהם אני עוסקת. ואז אני שואלת את עצמי, האם אני פה בעמדת מפגינה, או פה בעמדת משיבה". היא סיכמה את דבריה כך: "צריך הרבה פחות להפגין נגד, והרבה יותר לשתף פעולה. זה לא פשוט, התרגלנו לזה שכולם בעיריה נגדנו, אבל הדברים השתנו. זה לא אומר שצריך להזניח את כלי ההפגנה, אך לדעת מתי ואיך להשתמש בכלי זה". בנקודה הזו טעתה חברת המועצה המסורה. ההפגנה היתה זו שהצליחה להפוך את הקערה.

לאירוע הגיעה גם התקשורת. צלמי עיתונות הבזיקו פלאשים ובינתיים כתבים שלחו שאילתות לדובר העירייה. שעה לאחר שהאירוע הסתיים השגנו את פריצת הדרך לה ייחלנו. ראש העיר פירסם הצהרת תמיכה ראשונה במאבק נגד סגירת הבריכה.
במשחק התקשורתי ראש העיר עשה את המהלך הנכון. הוא שינה את הכותרת של האירוע. במקום "מאה וחמישים איש השתתפו בטקס הנפת דגל שחור מעל בריכת ירושלים", כותרות המקומונים היו: "ניר ברקת תומך במאבק נגד סגירת בריכת ירושלים".

תמיכת ראש העיר תורגמה תוך ימים ספורים להוראה ללשכת היועץ המשפטי להיכנס לתמונה ולהפעיל את האמצעים כדי שהבריכה תישאר פתוחה. יו"ר הוועד למען הבריכה שמעון ביגלמן דאג שהמהלכים המשפטיים ימוצו במהירות והתביעה תגיע לבית המשפט כמה שיותר מהר – ומשם זו כבר היסטוריה.

ועוד מילה על הקהילה שהובילה את המאבק: כמעט כולם אנשים בגיל של ההורים שלי, בעלי מקצועות חופשיים שיש להם ניסיון חיים לא מבוטל. זה בא לידי ביטוי בדרך בה הם הובילו את המאבק: הפוך לגמרי מכל שתדיימנו. הם לא איימו, לא צעקו, לא התפרעו ולא היו משולחי רסן. הם היו נחושים, שקולים, מדודים, ג'נטלמניים – והם נהנו מכל רגע. גם אנחנו.

מאחורי הקלעים של פסטיבל יהדות וסביבה בעמק רפאים

2010-10-15T10:08:00.002+02:00

להנחה לפיה לבעל עסק עצמאי אין בוסים אין שום בסיס. להיפך, כל לקוח הוא הבוס. את זה כבר ידעתי לפני שפתחתי את המשרד לייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית. היום, אחרי כמעט שנה וחצי של ניסיון בשוק העצמאי, אני יכול לומר שאחד היתרונות הגדולים בלהיות עצמאי הוא לבחור את הבוסים שלך. יותר נכון לומר - לבחור את הפרויקטים שבהם תתעסק.

כשמנהלת עמותת "טבע עברי" עינט קרמר יצרה את הקשר הראשון איתי ועם השותף שלי מריק שטרן היא הודיעה לנו חגיגית שהיא רוצה דווקא אותנו. מסתבר שיש לנו מוניטין לא רעים. האתגר שהיא הציבה היה כל כך מעניין שהסתערנו עליו למרות שהעבודה עליו נפלה על תקופה לא כל כך טובה: סוף אוגוסט ותחילת החגים. מצד שני, הגב' קרמר היתה מאוד ממוקדת והיא ידעה מה היא רוצה: אירוע ציבורי שמתקיים ברחוב ושמקדם את ערכי העמותה: יהדות-וסביבה.

מריק היה זה שהביא את הרעיון לפעול במרחב של עמק רפאים. לצורך כך שיתפנו פעולה עם מינהל קהילתי גינות העיר. מנהל המינהל, שייקה אל-עמי, השיב בחיוב כבר כאשר העלינו את הרעיון לראשונה.

טבע עברי, עמותה מאוד צעירה, הוקמה לפני שנה וחצי במטרה לקדם ערכים סביבתיים ויהודיים. השנה כמו בשנה שעברה קראה העמותה לקהילות יהודיות בכל רחבי הארץ והעולם לציין את שבת פרשת נח בה קוראים בבתי הכנסת על המבול כשבת סביבתית, שבת בה הקהילה מעודדת את חבריה לקחת אחריות ולקדם ערכים סביבתיים.

העבודה על הפסטיבל התבצעה בשני אפיקים: הפקת התוכן לפסטיבל מחד וקידום ערכי יהדות וסביבה באמצעי התקשורת מאידך. בין חומרי העמותה מצאנו הנחיות של יו"ר העמותה הרב יובל שרלו לבתי הכנסת המסבירים כיצד להפוך את בית הכנסת לירוק ולסביבתי. חומר מצוין לקדם בתקשורת. יומיים לפני הפסטיבל פורסמה במעריב כתבתו של אביב לביא אודות ה"קול קורא" של הרב שרלו תחת הכותרת "עשרת הדיברות, הגירסה הירוקה". יעל דן (גל"צ) ראיינה את הרב, אברי גלעד (המילה האחרונה) הרעיף עליו מחמאות, קרן נויבך (רשת ב') ראיינה את קרמר, ולונדון וקירשנבאום ראיינו אף הם את הרב שרלו ונתנו במה מכובדת לעמותה ולמשנתה.

ביום שישי לפני שבוע התקיים פסטיבל יהדות וסביבה בעמק. בדרך כלל אני לא נהנה באירועים שאני שותף לארגון שלהם. גם כאשר התכנון מדויק ומוקפד ואני מסתובב בחוסר מעש, המתח מצליח להוציא ממני את ההנאה. בפסטיבל של טבע עברי זה היה שונה. התכנון והביצוע של מריק היו מדוייקים. בפינה אחת של הרחוב התחלפו להקות מ"הצוללת הצהובה", בקפה בן עמי התקיימו מעגלי לימוד עם הרבנים בני לאו ומיכאל מלכיאור, בחצר מרכז תרבות פתחה עמותת "במעגלי צדק" בית קפה חברתי, דוכנים של ארגוני יהדות וסביבה פוזרו ברחוב, בני נוער הקימו בפינה אחת פסל סביבתי, ובפינות אחרות הוצבו מכשירים המייצרים אנרגיה בדרכים אקולוגיות.

אבל דווקא תהלוכת "אחרינו המבול" של קבוצת התיאטרון "ממה טרסה" הצליחה להפוך את הרחוב לקרנבל אחד גדול. וככה זה נראה.

היה לא טוב, היה יוסי

2010-09-07T16:59:00.001+03:00

עו"ד יוסי חביליו היה צריך להתפטר מזמן. אני מצטער. אני יודע שזאת עמדה לא פופולרית. חביליו מכהן כבר כעשור כיועץ המשפטי של עיריית ירושלים. הוא מונה בימיו של אהוד אולמרט, הספיק להסתכסך עם אורי לופוליאנסקי מייד לאחר היבחרו לראשות העיר, ומהר מאוד נקלע לעימות עם ניר ברקת לאחר שהאחרון הפך לראש העיר.

ההתעקשות של חביליו להמשיך ולהחזיק בתפקידו במשך שנים רבות ולהיות יועץ משפטי לעומתי לראש העיר פגעה בדמוקרטיה העירונית הרבה יותר מששמרה עליה. למיטב הבנתי יועץ משפטי אמור לסייע לראש העיר הנבחר לבצע את המדיניות שלו. התפקיד שלו הוא לתת לראש העיר את הכלים המשפטיים, את חוות הדעת הנכונות ואת הייצוג המשפטי בבתי המשפט – כל זאת כדי לבצע את המדיניות של ראש העיר.

ברוב המקרים בהם חביליו התנגד למדיניות ראש העיר (לופוליאנסקי או ברקת) הסכמתי עם דעתו. כן, גם אני חושב שהחרדים צריכים לקבל מבני ציבור בשכונותיהם ולא במרכז העיר. לדעתי אסור לתת לחרדים תקציב על בסיס קריטריונים מפלים לטובת מוסדות החינוך שלהם. אבל תפקידו של היועץ המשפטי הוא לא לקדם את דעתו – אלא לקדם ככל האפשר את ראש העיר הנבחר. ראש העיר הוא נבחר הציבור, הוא הלקוח שלו והוא צריך לקבל את מקסימום השירות.

את הקרב נגד מדיניות לא נכונה של ראש העיר צריכה לנהל פונקציה אחרת: מבקרת העירייה, הממשלה, משרד הפנים והמגזר השלישי. לראש עיר שנבחר בבחירות, ולא משנה מהיכן מגיעים הבוחרים שלו, מגיע לעבוד עם יועץ משפטי שנאמן לו.

ההתעקשות של היועץ המשפטי היוצא להיצמד לכיסא שלו, להיאבק על משרתו ולנצח בבית הדין לענייני עבודה (בעידן לופוליאנסקי) פגעה בנו, תושבי העיר, בשני מישורים. ראשית, המאבקים של חביליו היו צבועים בצבע מאוד מסויים. אי אפשר לומר שהוא ראה את טובת תושבי ירושלים לנגד עיניו. עובדה, שירותי העירייה בתקופתו היו מהגרועים ביותר. זאת לא אשמתו כמובן, אבל את האנרגיות שלו הוא בחר בלהשקיע במאבקים פוליטיים שהגיעו לכותרות, בעיקר סביב ענייני דת ומדינה וימין ושמאל. ובעוד משהו אחד: העמקת הגבייה. עיריית ירושלים מעקלת חשבונות בנק של תושביה עוד לפני תום שנת הארנונה. ולא דיברנו על היעילות המופלאה שהיא מגלה בתחום דוחות החנייה. הוא היה חזק על חלשים ולמי ששכח ירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל.

את חביליו לא עניינו הדברים שעירייה אמורה באמת לספק: ניקיון ברחובות, שטחים ירוקים, חינוך, תרבות ואיכות חיים. במשמרת שלו קיבלו, על פי החשד, בכירי העירייה ונבחריה מיליוני שקלים שוחד תמורת מפלצות נדל"ן שכיערו את פני העיר והפכו את שוק הנדל"ן שלה לעשירים בלבד.

ההצלחה של חביליו בלהישאר בכיסא למרות היחסים הרעים והמתוקשרים עם ראשי העיר העבירה את המסר הלאה אל הפקידים: ראש העיר הוא בעיה זמנית, אנחנו, הפקידים נשארים כאן לנצח. אחד מהצעדים הראשונים של ברקת בעירייה, פיטוריו של ראש אגף תושי"ה בעירייה, כשלו בבית הדין לענייני עבודה – בדיוק כמו אצל חביליו. התוצאה: שלטון טוטליטארי של גילדת פקידים העושה ככל העולה על רוחה - בעיקר בתחומים הפיזיים.

זו הסיבה שההצלחות של ניר ברקת הם בתחום התרבות והמיתוג. את זה לא עושה העירייה המסואבת והכבדה. את זאת הוא עושה עם חברות עירוניות קטנות, המשמשות כצינור להעברת כספים ועושות רק עבודת מטה. החברות העירוניות אריאל ועדן הפכו למפיקות אירועי תרבות בהיקף עצום ובינתיים העיר נשארת מלוכלכת.

זכותו המלאה של כל ראש עיר לעבוד עם אנשים שיבצעו את המדיניות שלו. יש לפתח ולתת שיניים חזקות יותר למנגנוני הבקרה, לאלה שימנעו ממנו לעשות מעשים לא חוקיים ואנטי-דמוקרטיים. אבל יחד עם זאת – העירייה ופקידיה צריכים לבצע את מדיניות ראש העיר.

את הסטריפ החדש לבלוג עיצב בועז שרון. אתם חייבים להודות שיש לו טאץ'.
שנה טובה ומעולה לכולנו.

חמש עצות תקשורתיות למתמודד על תפקיד הרמטכ"ל

2010-08-11T23:16:00.001+03:00

ותר על קמפיין שלילי. אל תנסה למצוא רפש על היריבים שלך, ותר מראש על כל ניסיון לסכסך ביניהם ואל תנסה לקדם בתקשורת סיפורים שליליים אודותיהם. זה לא הזמן להצטייר כמו מישהו קטנוני שנועץ סכינים בגב, וזה מיותר לגמרי לבזבז אנרגיות ולצבור עוד אויבים. תן לאויבים של יריביך לעשות את העבודה ואתה תתמקד בעצמך. אל תטעה - אל תפנה את הגב ליריביך ואל תפסיק לצבור עוד ועוד מידע. מידע הוא כוח, אבל יש להשתמש בו בתבונה ובאיפוק.

תוציא חברים מהבוידם. זה הזמן לעבוד על התדמית החיובית שלך. המטרה: לקבע תדמית של איש צבא נחוש שדבק במטרה ומשיג אותה – מצד אחד, ומצד שני –ג'נטלמן: רגיש, משחק לפי הכללים, ויודע לכבד את האויבים. השתתפת לפני שלושים שנה בקרב וחילצת פצוע תחת אש? הגיע הזמן להרים אליו טלפון ולהציע שיתראיין לתקשורת ויספר על הקרב ההירואי. ייעוץ תקשורתי טוב ידאג שסיפור הזה יקבל שער באחד ממוספי סוף השבוע.

איפה היית באינתיפאדה הראשונה? מה היו תפקידיך בעופרת יצוקה, מלחמת לבנון השניה, האינתיפאדה השניה, הראשונה, ועוד? היה לך תפקיד מרכזי בעופרת יצוקה? זה הזמן לחשוף מה בדיוק עשית שם, איזה החלטות קיבלת, באיזה תנאים תיפקדת ואיך ניצחת את הקרב. היה לך חלק בכישלונות? אל תטיל את האחריות על הדרגים הגבוהים ממך, ובוודאי לא על הזוטרים ממך. תתייחס באיפוק לכל שאלה בעניין, אל תסתיר אינפורמציה ואל תשלוף מהשרוול.

צור בריתות. אתה נמצא בסכסוך ממושך עם הרמטכ"ל? זה ממש לא העיתוי להעצים אותו. להיפך. עכשיו אתה צריך ליצור בריתות, לחזק קשרים ולעשות כמה סולחות. להיכנס בגבי אנשכנזי ולהציג אותו כנעלב סדרתי זו עצה רעה. רעה מאוד. אשכנזי הוא רמטכ"ל אהוד ופופולארי שפרשות מביכות לא הצליחו לדבוק בו. עדיף שתיהנה מברכתו או שתצטייר כיורשו הטבעי.

קח את התקשורת בערבון מוגבל. התקשורת היא שחקן מרכזי בבחירתו של הרמטכ"ל הבא, אבל היא בוודאי לא השחקן היחיד, ובמקרה הזה היא אפילו לא השחקן המכריע. אל תתמסר אליה ותתייחס אליה בחשדנות – היא עוד תפגע בך. תשקיע מאמצים רבים במסדרונות השלטון.שגר סנגורים שידברו בזכותך, אל תתחנף ועמוד על עקרונותיך. שר הביטחון וראש הממשלה הם אלו שיחליטו בסופו של דבר מי יהיה הרמטכ"ל הבא. עדיף שהם יהיו אלה שיחזרו אחריך.

עוד ב"שנוי במחלוקת" - חמש עצות תקשורתיות לניר ברקת

נגד הרוח

2010-05-17T17:43:00.010+03:00

אני לא זוכר את הרגע בו נפל לי האסימון. אני מניח שזה קרה במהלך השבועיים הראשונים. מה שבטוח הוא שהדחקתי אותו, את הרגע ההוא שהבנתי שזאת אפליה בין אשכנזים למזרחים.

זה התחיל ב-א' אלול תש"ן, אחד הימים החגיגיים יותר בחיים שלי. התחלתי ללמוד בישיבת תומכי תמימים שבלוד. במחזור שלי היו כשישים תלמידים שחולקו לשתי כיתות. החלוקה היתה על בסיס גיאוגרפי. התלמידים מבני ברק וירושלים בכיתה אחת, בכיתה השנייה כל השאר. באופן מוזר, או אולי טבעי, בכיתת בני ברק וירושלים למדו רק תלמידים אשכנזים. הכיתה השניה היתה מעורבת. כל התלמידים הספרדים למדו בה ועוד כמה אשכנזים. משגיח הישיבה הקפיד בקנאות על ההפרדה. רק תלמיד מזרחי אחד הצליח לחצות את הקווים ולעבור לכיתת האשכנזים. שאר הניסיונות של אשכנזים וספרדים לעזוב את הכיתה המעורבת לא צלחו. לפני כן למדתי בשני מוסדות חרדיים, תלמודי תורה מהזרם החב"די והליטאי, בשניהם לא היתה אפליה ממוסדת.

בימים האחרונים, כשאני מנסח בראש שלי את הפוסט הזה, אני מתחיל להבין את מה שקרה לי שם. בשנה הראשונה הייתי בהלם. הבנתי שיש חלוקה בין טובים לטובים פחות והבנתי שאין לי שום סיכוי להיות בטובים יותר. הפסקתי ללמוד. דף הגמרא, אחת האהבות הגדולות של חיי, לא עניין אותי יותר. היום אני מבין שבאותה השנה הדחקתי את העלבון, קברתי אותו אבל הוא גדל והתפתח שם לזעם ולכעס.

התקבצנו יחד, פחות מעשרה בחורי ישיבה בני אותו רקע, והפכנו לחבורה. אחד מאיתנו עשה מנוי לספריה העירונית ולראשונה בחיי התחלתי לקרוא ספרות חילונית. בלענו כל ספר שעבר בסביבה וכולנו העשרנו את הידע הכללי שלנו. הלימודים לא עניינו אותנו. בבית המדרש דיברנו על על הספרים שקראנו, וימים ספורים לפני המבחנים נאלצנו לשנן את לימודי הקודש. בזמן שבאגף האשכנזי נבנתה אליטה של תלמידים אדוקים, בצד השני בנינו אליטה ספרדית.

בזתי להם. הבנתי שאין לגזענות הזו בסיס. להיפך. מי שמתנשא עלי בגלל המוצא שלו עושה כך כי אין לו משהו אחר להתגאות בו. לא היתה לי הערכה רבה למשגיח, וראש הישיבה היה בעיני דמות מגוחכת שטובתם של התלמידים היתה בתחתית סדר העדיפויות שלו. ראיתי כיצד הם מצליחים להיות גזענים גם בתוך הקהילות האשכנזיות שלהם – מה שבעיני רק הוכיח את התיזה שלי.

אחרי שלוש שנים התחלתי את לימודיי בישיבה הגבוהה בכפר חב"ד. ראש הישיבה כאן היה ההיפך המוחלט. התלמידים עמדו בראש דאגותיו ללא קשר למוצאם. עבורי כבר היה מאוחר מדי. הכעס וחוסר האמון שהבאתי איתי מהישיבה בלוד היו בלתי ניתנים לפירוק. חיפשתי את דרכי המילוט. בתאריך א' אלול תשנ"ה, חמש שנים בדיוק אחרי תחילת הרומן שלי עם ישיבות חב"ד, נפרדתי בלי להגיד שלום. במקום להגיע לפתיחת שנת לימודים האחרונה בישיבה נסעתי למכינה הקדם אקדמית במכון לב בירושלים.

כשאני קורא על הגזענות בבית הספר לבנות בעמנואל אני רותח. קודם כל על החרדים האשכנזים. אני מבין שהעוני, ומן הסתם גם דרך החיים הסגפנית שהם נולדו לתוכה, גורמת להם ללחצים. אבל לא, אני לא מצליח להבין באיזו עזות וחוצפה הם מציבים קיר, פשוטו כמשמעו, בינם לבין הספרדיות. אני מעריץ את האומץ של יואב ללום שעתר נגד ההפרדה. הוא מודע למחיר הקהילתי הכבד שהוא ומשפחתו ישלמו, מודע לכך שהוא לא מקבל שום גיבוי – אפילו לא ממי שמתיימרים להחזיר עטרה ליושנה ולמרות זאת הוא לא מוותר.

לתחושת הגזענות מאז, תודה לאל, יש חלק לא מבוטל ממה שאני היום. חילוני (או אולי מסורתי) שנהנה לזנב בממסד ולהטריד אותו בכל מה שקשור לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. החלטת בג"ץ מהיום לא מרגיעה אותי. עבור התלמידות הספרדיות בעמנואל היא מן הסתם מתסכלת ומגיעה מאוחר מדי. כבר שנתיים וחצי שהגזענים בעמנואל חוגגים לאור יום, ואזלת ידה של המדינה נראית יותר ויותר כמו שיתוף פעולה.

ייעוץ תקשורתי לניר ברקת. על חשבון הבית

2010-02-28T17:11:00.007+02:00

שחרר את הכפתור. מאז נבחרת לתפקיד ראש העיר אתה שומר בקפידה על המראה המחויט, המעונב ואולי אפילו החנוט. שחרר קצת. תוריד את החליפה כשאתה יוצא לסיורים בעיר ולמפגשים עם תושבים. תרשה לעצמך לפרום כפתור או שניים בחולצה. זה טוב שאתה נראה ממלכתי ומכובד, מצד שני התושבים אוהבים ראש עיר שהגיע לעבוד. אז ממש כמו בימים בהם היית ראש אופוזיציה וארגנת מבצעי הניקיון ברחבי העיר, גם עכשיו, רד לרחובות בלי חליפה ועניבה, תצטלם קצת מזיע כשמאחוריך משאית זבל או שניים. רוביק דנילוביץ' מבאר שבע עושה את זה מצוין.

תוצאות בשטח. אתה משקיע הרבה אנרגיות בתכנון. השכונות השונות ברחבי העיר זוכות להרבה שעות של דיונים, ובשנה האחרונה הנהגת שורה של שינויים מבניים בעירייה. בינתיים, עברה כבר שנה ורבע מאז נבחרת לראשות העיר והתושבים לא רואים את הפירות. הגיע הזמן לעשות משהו עם נראות. שיפוץ של מספר גני משחקים בשכונות עם משפחות צעירות – היה נותן תחושה מאוד טובה לקהל הצעירים שבחר בך. שיחות הסלון יכולות להישמע אחרת אחרי טיפול יסודי בבעיית הלכלוך ברחובות. אפילו הצבת מידע בתחנות האוטובוסים (המלצה אישית חמה) תשדרג פלאים את המוניטין שלך. העלות לא גבוהה, היעילות והרווח לנוסעים היא פי עשרות מונים.

ועוד שטח. לאחר בחירתך המליץ לך שחר אילן מעל דפי עיתון הארץ לנסוע באוטובוס פעם בשבוע לעירייה. עדיין לא מאוחר לאמץ את ההמלצה. גם יהיה לך קשר בלתי אמצעי עם התושבים והנוסעים וגם תקבל דימוי של ראש עיר שמחובר לתושבים ונמצא עם האצבע על הדופק. אתה מבקר המון בשכונות, הרבה יותר מקודמיך, אבל זה לא מצליח לחלחל לתקשורת השכונתית, המקומית והארצית. אל תוותר על התקשורת השכונתית. היא חזקה יותר ממה שאתה חושב. תעשה יותר מאמצים ליחצ"ן את הביקורים השכונתיים שלך במקומונים. הם גם יוצרים אווירה.

רענן את הבלוג. הרעיון לכתוב בלוג הוא מעולה. הביצוע יכול להיות יותר טוב. תכתוב יותר – לפחות פעמיים בחודש אם לא יותר. תתייעץ יותר עם הקוראים שלך, שתף אותם בדילמות ובקשיים של ניהול העיר, תיצוק לבלוג אווירה יותר אינטימית, תתלבט בקול רם, תבקש מהם תגובות ותגיב בעצמך. שחרר יותר את הפרופיל שלך בפייסבוק. פתח את הכרטיס לביקורת, אל תפחד ממנה, גם אם היא משולחת רסן. תגיב בענייניות ובאיפוק ואל תתנצח – כאן זה המקום להיות ממלכתי.

גידי, אל תלך מפה. המקומונים מדווחים לאחרונה על הצעה שקיבל דובר העירייה גידי שמרלינג, לתפקיד במשרד ראש הממשלה. אל תיתן לו ללכת. זה היה מאוד חכם מצדך להשאיר אותו בתפקיד למרות שהוא מינוי של אורי לופוליאנסקי. גידי הוא דובר מחונן, נכס לעירייה ובעיקר לך, אל תוותר עליו. תראה מה הוא הצליח לעשות מלופוליאנסקי. יועץ התקשורת שלך, אביתר אלעד, עובד מאוד קשה ונלחם על כל אייטם ועל כל תגובה. שיתוף פעולה ותיאום ביניהם יעשה לך רק טוב.

בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו

2010-01-27T01:34:00.004+02:00

אני לא זוכר איזה בקבוק יין שתיתי באותו אחר הצהרים, אבל על דבר אחד אין ויכוח, הוא אכן שימח את לבבי. שימח כל כך עד שכאשר נתקלתי בשכנה בחדר המדרגות, חרגתי ממנהגי ודרשתי בשלומה: "מה יש לך גב' לוין?" ספק שאלתי ספק פיזמתי. היא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לי על כביש בן ארבעה נתיבים שאמור להיסלל בקרוב על יד מסילת הרכבת הישנה בסמוך לבניין המגורים שלנו. הגב' לוין לא טמנה את ידה בצלחת ושלחה אלי מייל של התארגנות תושבים כנגד הסלילה המתוכננת.

ימים ספורים לאחר מכן, בלי יין אבל עם אבטיחים קרים, הקמנו בסלון הבית שלי את הוועד להקמת פארק המסילה. שי בייטנר, מורה מבית ספר קשת שיזם עצומה לראש העיר אורי לופוליאנסקי, סיפר על מה שהיה ידוע לקבוצה שלו (לא הרבה), ד"ר קימי קפלן (שמאז הפך לפרופ') מונה פה אחד ליו"ר הוועד, והחלטנו להצטרף אליו לפגישה מתוכננת עם סמנכ"ל העירייה ומנהל אגף תושי"ה (פגישה שנקבעה רק לאחר שהתלונן אצל מבקרת העירייה שהפקידים מתעלמים ממנו).
מהפגישה הזו יצאנו מבולבלים ונסערים. הפקידים לא הסתירו מאיתנו מידע. הם פרשו בפנינו מפות ענק שהציגו את הכביש המתוכנן לפרטיו. ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון, שדורסים את השטחים הפתוחים האחרונים של השכונה שלנו. התב"ע היתה מאושרת, משרד התחבורה אישר כבר תקציבים, וסלילית הכביש כיכבה ברשימת המשימות לביצוע של חברת מוריה לשנה הקרובה.
לא נלחמנו נגד הכביש. ידענו שאין לנו סיכוי. נאבקנו למען פארק ליד מסילת הרכבת, פארק שכולנו חלמנו עליו כל אחד לחוד – פארק המסילה. עם הרבה עזרה מבחוץ ניסחנו יחד את החזון שלו; הבאנו אותו למודעות הציבורית; גרמנו לעשרות ולמאות אנשים לצאת מבתיהם ולתמוך בפארק; הקמנו גינות קהילתיות לאורך תוואי המסילה; התעקשנו ולא ויתרנו על הפארק שלנו.

חלפו שנתיים וחצי בסך הכל מאותו בקבוק יין שאני לא זוכר את שמו וביום חמישי הקרוב (28.1.10) יתקיים בגינה הקהילתית שהקמנו טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים. ראש העיר ניר ברקת וסגניתו נעמי צור ייטעו עצים בגינה שהעירייה הקודמת התעלמה מתושביה. לפני פחות מחודש אישרה העירייה תקציב לשיתוף ציבור לתכנון פארק המסילה. בשנה הקרובה תהיה זו העירייה שתזמין את עשרות אלפי התושבים הגרים בשכונות הסמוכות לפסי הרכבת לבוא ולחלום על הפארק שלהם, לנסח את החזון שלו, לקבוע את העקרונות שלו ולתכנן אותו יחד עם גורמי מקצוע. בינתיים גם אתם מוזמנים לטעת אצלנו עץ.

טקס הנטיעות המרכזי של עיריית ירושלים, בהשתתפות: ראש העיר ניר ברקת, סגנית ראש העיר נעמי צור, יתקיים בגינה הקהילתית ברחוב מעגלי יבנה 115, גוננים, ביום חמישי, י"ג שבט, 28.1.10, בשעה 10:00 בבוקר.

מבט פסיכולוגי על 15 דקות

2010-01-25T18:44:00.008+02:00

מכון "מבט מן הצד", הוא מכון לייעוץ ארגוני המנוהל בידי שתיים: הפסיכולוגית יעל דובר והיועצת הארגונית ד"ר ענת קופ. במסגרת העבודה של המכון עם חברת אגד נוצר בשבועות האחרונים ערוץ הידברות בין 15 דקות לבין אגד. סוג הדיאלוג, האופי שלו, הדרך בה נוצר והעובדה שהוא צומח מתוך שיח פסיכולוגי-ארגוני – הוא נושא מרתק ומעניין הראוי לפוסט בפני עצמו. בינתיים אני מפרסם כאן – באישורן של השתיים – התכתבות שהיתה ביני לבין ד"ר קופ בימים האחרונים. זהירות: ארוך מהרגיל:

Jan 13, 2010 at 2:11 PM

הי יוסי,

בפגישתנו הקודמת כבר העליתי את המגמתיות בעניין התלונות שאתם מבקשים מהציבור לגבי אגד ואף נאמר מצידכם שאכן יש מקום גם לבקשת שבחים שיתנו תמונה מאוזנת יותר.

והפלא ופלא- הגדלתם לעשות ואף הקצנתם באותו הכיוון.

וממש באותו הזמן שאנו עובדים על המסמכים שהנפקתם ומקדישים להם את מלוא תשומת הלב- התגלגל לעיני המייל שלמטה, המופץ מטעמכם.

אם לומר בעדינות, יש טעם רע במיוחד, לנהל שני צירים מקבילים של התנהלות- האחד, מולנו ברצון להתקדם ולשתף פעולה ומנגד, לנסח מסמך כה מגמתי ושלילי המחפש "שחיתויות" ו"אי סדרים" דרך עובדים פנימיים והכי בוטה, לקרוא לכך "מלשינון".

ביי, ענת

המייל המדובר:

שלום לכם

אם נמאס לכם ממחדלי התחבורה הציבורית בירושלים תמצאו עניין בהודעה הזו. קבוצת 15 דקות הפועלת לשיפור התח"צ בירושלים הקימה את המלשינון. אנו פונים לעובדי עמותת תוכנית אב לתחבורה, לעובדי משרד התחבורה, לעובדי מחלקת התחבורה בעירייה, לעובדי ולנהגי אגד להעביר לנו מידע חסוי אודות המתרחש בארגונים שלהם. אנו מתחייבים לשמור על חיסיון מלא של כל מי שיפנה אלינו, ולשם כך הקמנו עמוד מיוחד באינטרנט המאפשר להעביר לנו מידע מבלי להזדהות.

כתובת המלשינון:

http://spreadsheets.google.com/viewform?formkey=dHo2b1Ntak5Hd1R4UXFTUlJubnFrVWc6MA

אנחנו מחפשים מחדלים, בזבוזים, אי סדרים, שחיתיות, שגיאות וכישלונות. העבירו לנו את המידע, אנחנו נבדוק אותו ונעביר לעיתונות. אנא העבירו המייל הזה הלאה לכל מי שנראה שיכול לעזור להשיג את המידע.

בברכה,

15 דקות, פורום התושבים לתחבורה ציבורית יעילה

----

Jan 13, 2010 at 3:01 PM

שלום ענת

קודם כל - תודה על המייל שלך. אני מעריך את זה שאמרת את אשר על ליבך.

שנית, אכן, אנחנו הקמנו את המלשינון. הוא הוקם בעקבות פגישה שהיתה לנו עם מנהל קשרי קהילה בתוכנית אב לתחבורה, מר אמנון אליאן. הוא התנהג כלפינו בכוחנות ובאגרסיביות, סירב למסור כל מידע לפני שנצהיר שאנחנו מנתקים מגע מהתקשורת, הודיע לנו שאגודת הסטודנטים תייצג אותנו מעתה ואילך ופיצץ את הפגישה 15 דקות (אירוני) אחרי שהחלה. בנוסף, הוא האשים אותנו במסירת מידע שקרי לתקשורת (לא הביא שום דוגמה), בלקיחת קרדיט על הישגים שלא שלנו (שוב, לא הביא שום דוגמה) ובכלל כל ההתנהלות היתה מזלזלת ולא מכבדת.

נפגענו, נעלבנו, הרגשנו מושפלים, והכי חשוב - הוא דחק אותנו לפינה ולא השאיר לנו כל ברירה מלבד מעשה נואש. למרות זאת, פניתי אליו שוב, השארתי לו שתי הודעות במשיבון (אחרי שסינן אותי), העברתי מסרים באמצעות הדובר שלהם וביקשתי להיפגש עם שניהם על כוס קפה ולנסות להגיע לפשרה. אחרי שבועיים וחצי, כשלא קיבלתי שום תשובה, ובהחלטה משותפת ללא מתנגדים החלטנו לצאת עם המלשינון.

שלישית, אני גאה בדיאלוג ובערוץ ההידברות שיצרנו איתכם ובזכותכן. הבוקר שוחחתי עם יעל והזמנתי אותה או מי מטעם אגד לשתי ישיבות בנושא תחבורה: האחת ועדת התכנון העירוני בעירייה, השנייה של פורום צעירים במרכז בחסות ראש העיר. אני חושב שהדיאלוג בינינו הוא כבר התקדמות משמעותית ואין לי ספק שנגיע יחד להישגים.

רביעית: אנחנו נחושים, עקשנים, לא נימוסיים לעתים, אבל לא טיפשים. לא נשמיץ את אגד בזמן שאנחנו מנהלים איתכם דיאלוג.

ודבר אחרון: את קיבלת נוסח מקוצר של המייל שהפצנו. במייל המקורי, החתום בשמי, פירטתי את הסיבות להקמת המלשינון, מצ"ב.

את מוזמנת להעביר את המייל הזה לכל מי שנראה לך לנכון.

תודה, יוסי

שלום פעילי 15 דקות

ביום חמישי לפני למעלה משבועיים קיימנו ביוזמתנו פגישה עם מנהל קשרי קהילה בעמותת תוכנית אב לתחבורה מר אמנון אליאן. אליאן דרש כי ננתק מגע עם התקשורת וכי לא נדווח לפעילינו על המתרחש בפגישות. הוא התנה את המשך הפגישות עם העמותה בניתוק מהתקשורת.

סירבנו. זכותנו וחובתנו לדווח לפעילים שלנו ולכלל הציבור הירושלמי על המידע, על הדרישות ועל התוכניות של תוכנית אב לתחבורה. הדרישה שלא נחשוף דבר לציבור היא דרישה אנטי דמוקרטית המעידה על אטימות ועל חוסר רגישות של מי שאמור לנהל את קשרי הקהילה עם הציבור הירושלמי.

כדי לגלות מה מסתירה תוכנית אב לתחבורה הקמנו את "המלשינון". אנו פונים לעובדי עמותת תוכנית אב לתחבורה, לעובדי משרד התחבורה, לעובדי מחלקת התחבורה בעירייה, לעובדי ולנהגי אגד להעביר לנו מידע חסוי אודות המתרחש בארגונים שלהם. אנו מתחייבים לשמור על חיסיון מלא של כל מי שיפנה אלינו, ולשם כך הקמנו עמוד מיוחד באינטרנט המאפשר להעביר לנו מידע מבלי להזדהות.

כתובת המלשינון:

http://spreadsheets.google.com/viewform?formkey=dHo2b1Ntak5Hd1R4UXFTUlJubnFrVWc6MA

תודה, יוסי סעידוב - 15 דקות

---

Jan 13, 2010 at 9:29 PM

הי יוסי

תודה על התשובה הכנה.

אני מודעת לעובדה שהרבה אמוציות קיימות סביב הסוגיות המדוברות ועדיין... כאן אין זו סוגיה של אמוציות, או של עד כמה אתם נחמדים ו/או נימוסיים, אלא סוגיה של אתיקה. גם אני שותפה לתחושתך שאנחנו יוצרים דיאלוג תוך רצון לכבד זה את זה. אנחנו משקיעות הרבה מאוד אנרגיה ביצירת דינמיקה של עבודה ממוקדת- לקוח מתוך אמונה עמוקה שזה הדבר הכי נכון לשני הצדדים. לאור האמור, הייתי מצפה שתעדכן אותי לפני אקט כזה. התקלות במייל כזה באופן פתאומי מניבה הרבה תחושות בעייתיות...

בנוסף, לאור ההסבר שלך, שהרקע לאקט היתה פגישה בעייתית מול גורם בתוכנית אב לתחבורה, נדרשת כאן היכולת לעשות אבחנה בין גוף לגוף. אם בתחילת פעילותכם, מן הסתם, כרכתם את כל הגופים יחד, הרי שהיום, עם התקדמות התהליכים באגד ניתן וצריך לעשות אבחנה בין הגופים ובין צורות הדיאלוג השונות ולתת איזשהו קרדיט למאמצים המקודמים. בהנחה שקידום המטרות חשוב לכם ובהנחה שאינכם רוצים לטרפד את ההתקדמות שכבר הושגה, יש לנכון להסיר את אגד מהמייל הנדון.

ביי, ענת

Jan 14, 2010 at 10:59 AM

ענת

את צודקת. הייתי צריך לספר לכם קודם. אני מצטער.

לצערי אין לי שליטה על המייל שכבר נשלח, אבל יש לי הצעה אחרת. עד כה קיבלנו שתי פניות של נוסעים המבקשים לשבח התנהגות של שני נהגים שהתנהגו באדיבות יוצאת דופן. אני מציע ש-15 דקות ייתן להם סוג של צל"ש: תעודה או משהו כזה, נדאג להפגיש אותם עם הנוסע ששיבח אותם, נצלם, תפיצו לעיתונות, אנחנו נבהיר את העמדה שלנו בנוגע למצוקת הנהגים, ונראה לי שכולנו נרוויח. מה דעתך?

אני חוזר על ההתחייבות שלי. לא נתקוף את אגד בתקשורת כל עוד אנחנו מדברים. יחד עם זאת נצטרך לקבוע יחד מסגרת זמנים.

להתראות, יוסי

Jan 15, 2010 at 12:49 AM

הי יוסי,

ראשית- הצעתך מעניינת ומרעננת ובוודאי שנקדמה בברכה. אין לי ספק שגם הנהגים מאוד יוחמאו וזה יעשה הד מול הנהגים האחרים בבחינת ההכרה המתקבלת על שירות אדיב.

שנית- נכון שכבר אין לך שליטה על המיילים שנשלחו, אבל האיזכור של אגד במלשינון מופיע גם באתר שלכם באינטרנט שעליו יש לכם שליטה ומשם וודאי שראוי להסירו.

שבת שלום, ענת
--

ובאותו עניין: ביום רביעי השבוע (27.1.10) יתקיים כנס ירושלים לצעירים בחסות ובהשתתפות ראש העיר. הכנס ייערך בסינמטק בשעה 16:00. בשעה 18:30 יתקיימו מספר קבוצות עבודה, אחת מהן תעסוק בנושא "תחבורה ציבורית ממשבר אמון לבניית אמון - שיקום מערכת היחסים שבין משתמשי התחבורה הציבורית בירושלים לבין הגופים העוסקים במתן השירות". 15 דקות ישתתפו. גם אתם מוזמנים. כאן נרשמים לכנס.

שיתוף ציבור - חלק ראשון

2010-01-21T17:42:00.002+02:00

הכל בגלל ביטול תוכנית ספדיה. עשרים אלף יחידות דיור שאמורות היו להיבנות מערבית לירושלים התפוגגו ומשרד השיכון והעירייה החלו לפזול לתוך העיר במטרה לצופף שכונות. השכונות שנבחרו הן גוננים, קריית יובל, קריית מנחם, ארמון הנציב ורוממה. בחירה מעניינת שראויה לדיון בפני עצמו. עוד נושא שראוי לדיון הוא מכבסת המילים: העירייה קוראת לתוכניות "התחדשות עירונית", המתנגדים קוראים להן "פינוי-בינוי" ובאמצע תמצאו את המונח "ציפוף".

בשלוש השנים האחרונות עבדו בעירייה ובמשרד השיכון על תוכנית לשכונת גוננים. העבודות על התוכניות היו במחשכים, הרחק מעיניי התושבים וללא שיתוף פעולה איתם. לפני שנתיים היה ניסיון לשתף את הציבור. משרד השיכון הקצה לטובת העניין חצי תקן, אבל גיוס קבוצה תושבים בודדים שייקחו חלק בתוכניות נתפס על ידי המשתתפים כלא רציני ורשלני במקרה הטוב, וכניסיון ליצור מראית עין של שיתוף ציבור במקרה הרע. התושבים דרשו שיתוף ציבור אמיתי, העירייה החליטה לערוך סקר ולקיים כנס.

בשבוע שעבר (ד') התקיים כנס התושבים ובו הוצגו בפני התושבים הקווים הכלליים של התוכנית. האולם היה מלא מפה לפה. צמרת התכנון העירוני (סגנית ראש העיר נעמי צור, מהנדס העיר שלמה אשכול) אנשי משרד השיכון, מתכנני התוכנית, חלק מהנהלת המינהל הקהילתי ועוד איישו את שולחן הכבוד. יאיר אסף שפירא תיאר במדויק את שהתרחש שם: חוסר אמון מופגן בין התושבים לנציגי הרשויות. דבריהם של הדוברים השונים נקטעו שוב ושוב בסדרה של שאלות וקריאות ביניים.

התוכנית מציעה לאשר תוכנית אב חדשה לשכונה. במקום 2-3 קומות של בנייה, תותר בנייה לגובה של עד 7 קומות. הבניינים הקיימים ייהרסו ובמקומם ייבנו בניינים חדשים. הנחת העבודה של התוכנית גורסת שכוחות השוק יעשו את העבודה. הביקוש לדירות בירושלים יוביל יזמים לקנות בניינים ולבנות במקומם בניינים שישלשו את מספר התושבים בשכונה.

התושבים שהגיעו לכנס אמרו "לא" חד משמעי. לתוכנית יש הרבה בעיות ברמה התכנונית, אבל הבעיה הגדולה מכולן היא חוסר האמון שבין התושבים לעירייה. צריך להיות נאיבי או טיפש כדי לחשוב שבכנס בו יוצגו מצגות חובבניות ייעלם חוסר אמון שהעירייה שקדה עליו במשך עשרות שנים. המרחבים הציבוריים המוזנחים של השכונה הם עדות אילמת ליחס שקיבלו תושבי השכונה, קשישיה וילדיה מצד עיריית ירושלים והרשויות בעשרות השנים האחרונות. גני המשחקים המתפוררים הם רק משל להתעלמות, לזלזול וליחס המפלה לרעה של העירייה למתגוררים בשכונה, לצרכים הבסיסיים שלהם ולכך שהעירייה לא טרחה מעולם לדבר איתם.

כדי לבנות מחדש את האמון העירייה צריכה לשקם את תשתיות השכונה: הפיזיות והחברתיות. על ההיבטים הפיזיים והתכנוניים כתב כבר שפירא. ההיבט החברתי הוא הליך של שיתוף ציבור. תהליך בו התושבים מתארגנים באמצעות המינהל הקהילתי ומציגים את החזון שלהם לשכונה ואת העקרונות שלהם לתכנון.

להליך כזה בייחוד בשכונת גוננים, אמורות שתי מטרות. הראשונה היא לשמוע מהם צרכי התושבים, להכיר את השכונה דרך העיניים של אלו שמתגוררים בה ולהטמיע את הרעיונות שלהם ביסודות של התוכנית. המטרה השנייה, ולדעתי החשובה יותר, היא לבנות מחדש את האמון בין הרשויות לתושבים. רק תהליך של דיאלוג בין הממסד לבין התושבים באמצעות בנייה של הנהגה מקומית יכול לגרום לשני הצדדים להבין זה את זה. תחילה העירייה צריכה להכיר ולשאת באחריות שלה להזנחה רבת השנים. היא צריכה להקשיב לתושבים – הם מכירים את השכונה ואת האנשים בה יותר טוב מכל מתכנן. כך יוכלו גם התושבים להקשיב לעירייה, להבין מהם הצרכים הכלל עירוניים של ירושלים, ויחד לתכנן עתיד טוב לנו, וכן, גם לילדינו.

בחירות 2013: מי יתמודד נגד ניר ברקת?

2010-01-03T20:07:00.002+02:00

אהוד אולמרט ינק מהסיגר והפריח ענן של עשן לחלל החדר. אני ישבתי מולו ותהיתי מה אעשה אם הוא יציע לי שאכטה. אולמרט חסך ממני את הדילמה. השנה: 2003. המקום: אי שם במרומי מצודת זאב. האירוע: הבחירות לכנסת. חודשים ספורים לפני כן מצאתי את עצמי בטעות בחזית הקרב שבין ראש עיריית ירושלים דאז לבין עיתון "כל העיר" וביום הבחירות קיבלתי את המשימה להתלוות לאולמרט באשר ילך. בערב הגיע אולמרט, שכיהן כיו"ר מטה הבחירות, למצודה שם ניהלנו שיחת רקע קצרה. בין השורות הוא לא השאיר מקום לספק – הוא מכוון גבוה. מאוד גבוה.

בעשר בערב אריאל שרון הדהים את המערכת הפוליטית עם 38 מנדטים ואולמרט הצליח להיכנס לכנסת ממעמקי רשימת הליכוד. חזרתי למערכת נכנסתי לחדרו של העורך דאז אנשיל פפר והכרזתי: אולמרט רוצה להיות ראש ממשלה, הוא רוצה להחליף את אריק שרון. כתבתי את הכתבה, אנשיל השתכנע ונתן לה את הכותרת "מכיכר ספרא ללשכת ראש הממשלה". שלוש שנים אחר כך, בדרך לא דרך, אולמרט הצליח להגשים חלום ולהפוך אותי לנביא בעל כורחי.

שבע שנים אחרי, ואני במצב רוח נבואי משהו. אז בואו נשחק את המשחק: בעוד פחות מארבע שנים יתקיימו הבחירות לתפקיד ראש עיריית ירושלים. המועמדים הטבעיים הם ראש העיר המכהן ניר ברקת, המצהיר שהוא כאן לשתי קדנציות. מולו יתמודד מועמד חרדי. נראה שזה יהיה שותפו הקואליציוני סגן ראש העיר יצחק פינדרוס. פינדרוס, שהיה ראש עיר לא רע בכלל בבית"ר עלית והודח, עלה לירושלים במצוותו של מנהיג הפלג הליטאי הרב יוסף שלום אלישיב. ניתן להניח שמדובר בקדנציה המכשירה אותו לתפקיד ראש העיר. על פי התוכנית המקורית, כך אני מניח, הוא אמור היה להחליף את מאיר פרוש לאחר קדנציה אחת. אבל, הקרב בין פינדרוס לברקת הוא הימור מסוכן מדי לחרדים. פינדרוס לא יגרוף קולות רבים מהמגזר החילוני, וגם אם ינצח תחסר לו לגיטימציה ציבורית.

איזה מועמד חרדי יכול לגרוף את קולות החילונים בקלות ולהדיח את ברקת? הקלף המנצח הוא שר השיכון המכהן אריאל אטיאס. לאטיאס מספר יתרונות מובילים על כל מועמד חרדי אחר. ראשית, הוא מביא איתו קבלות של עשייה ומהפכות בכל תחום ומקום שהיה בו. החל מהקמת מערך הכשרות "בית יוסף" של ש"ס והרב עובדיה יוסף, דרך מהפיכת הצרכנים שהנהיג במשרד התקשורת (בעיקר עידוד התחרות בין החברות הסלולריות) וכעת התחייבות להוזלת מחירי הדיור בעיקר עבור זוגות צעירים.

שנית, התקשורת אוהבת את אטיאס. הוא מצטלם טוב, רהוט, לא מתנשא ולא מתחכם. הוא מתחמק מאמירות שנויות במחלוקת, בעיקר בענייני דת ומדינה, הוא נחשב לשר ביצועי הדואג לצרכנים ואיכשהו הוא מצליח להתחמק מהתדמית הסקטוריאלית.

בקיצור, אטיאס הוא קלף מנצח. תוסיפו לכך שאלי ישי מעדיף לראות את האיום על יו"ר ש"ס כמה שיותר רחוק ממנו ואתם מקבלים אריה דרעי משופר: בלי קלון ובלי שוחד. וכבר היה כאן ראש עיר שלפני כן היה שר בממשלה: ידידנו עם הסיגר. החרדים לא יחזרו על טעות הפיצול. אם ש"ס ואטיאס יתעקשו – הם יזיזו את פינדרוס הצידה, ומקומו בקומה השישית בכיכר ספרא, ממרחק של ארבע שנים, נראה מובטח מתמיד. הדבר היחיד שיעצור אותו הוא הסתלקותו של הרב עובדיה יוסף, מה שיוביל לאנדרלמוסיה ופיצול בש"ס.

אבל מי שיקבע את זהות ראש העיר הבא הוא ניר ברקת. חלפה יותר משנה והציבור בירושלים מגלה סבלנות נדירה. למרות זאת, במבחן הכי אמין, מבחן שיחות הסלון, ברקת לא מזוהה כהצלחה. וגם לא ככישלון. שורת ההישגים שראש העיר מונה לא מצליחה להשפיע על איכות החיים של תושבי העיר. העיר לא נקייה ואין תאריך סיום לעבודות הרכבת הקלה. בעוד ארבע שנים, אם אטיאס ינצח, יהיה זה ברקת שיפסיד לעצמו.

חשבון נפש

2009-12-17T13:06:00.007+02:00

המפגש הראשון שלי עם תיכון חילוני היה בגיל 17. נרשמתי לבחינות הבגרות האקסטרניות בהיסטוריה וזומנתי להגיע לתיכון דה-שליט ברחובות. למדתי אז בישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. היינו שלושה בחורי ישיבה, למדנו בסתר לבגרויות וניגשנו לבחינות.

אני זוכר את התחושה המשכרת ואת ההלם שחווינו כשנכנסנו בשערי התיכון. הוא היה ענק, הרבה יותר ממה שציפינו. למדנו בישיבת חב"ד היוקרתית ביותר בארץ, בה למדו לכל היותר מאה תלמידים, וציפינו למשהו בסדר גודל דומה. מצאנו מתחם ענק עם כמה מבנים, דקות ארוכות עברו עד שאיתרנו את הכיתה בה התקיים המבחן, ובדרך חלפנו על פני מאות תלמידים ותלמידות. וכאן אני מגיע לתחושה השנייה שלנו. שכרון חושים. היינו על גג העולם. הסתכלנו קצת בקנאה, אבל בהרבה בוז והתנשאות על התלמידים החילונים סביבנו. בעיניים שלנו הם נראו כמי שמתעניינים בדיסקוטקים ובסקס. היינו בטוחים שנצליח במבחן, שנשאיר את כולם מאחור, שנוציא מאיות בכל מבחן שניגש אליו ושהאוניברסיטאות ירדפו אחרינו. אחרי הכל היינו בחורי ישיבה, ידענו להתמודד בקלות עם דף גמרא על פלפוליו ומפרשיו, כך שמבחן על ספר היסטוריה נראה לנו בדיחה. הזלזול שלנו היה כל כך מופגן, כך שהפעם הראשונה שפתחנו את ספרי הלימוד היתה שלושה ימים לפני המבחן. אפילו לא טרחנו לעבור על מבחנים של שנים קודמות. צעדנו שם, בתיכון דה שליט, מוקסמים מהחופש ומהתיכוניסטיות המשוחררות ומשוכנעים שהשמש זורחת לנו מהתחת. כעבור חודשיים-שלושה כשקיבלנו את התוצאות היינו שוב בהלם. 60 היה הציון הממוצע שלנו. למדנו את הלקח: מעכשיו נעבור גם על מבחנים של שנים קודמות. לבחינות המשכנו ללמוד רק 3-4 ימים לפני שנערכו.

את הזחיחות, ההתנשאות, המחשבה שכל הידע עלי אדמות נמצא בראש שלי איבדתי רק אחרי יותר מחמש שנים. שבועות ספורים אחרי שאני והכיפה נפרדנו עמדתי בקומה החמישית בספריית מדעי הרוח שבהר הצופים וסקרתי את המדפים. השוויתי את ארון הספרים היהודי החרדי שגדלתי עליו לשפע העצום של מחקרים, מאמרים וספרים שנכתבו במשך מאות ואלפי השנים על ובהקשר לעולם היהודי, והבנתי: חייתי בגטו תרבותי. עולמי היה צר. לעולם לא אצליח לדעת את כל מה שאני מתיימר לדעת.

בשנה האחרונה, גם אני תוהה מדי פעם מתי יעשו החרדים את חשבון הנפש שלהם. מתי הם ינסו להבין באמת מה גרם לכמאה ועשרים אלף ירושלמים לצאת מהבית ולהצביע למועמד הלא חרדי. כשאני נזכר בשלושת בחורי הישיבה הזחוחים בתיכון דה-שליט אני מבין שהחרדים לעולם לא יערכו את חשבון הנפש. בעוד ארבע שנים הם יתמודדו שוב על ראשות העיר. הם עלולים לנצח. כדאי שנחשוב יותר על האופציה הזו.

SMS מלשכת ראש העיר

2009-12-07T09:18:00.003+02:00

"לא קצת נסחפת להגיד שניר ברקת בוגד?". השואל: יועץ התקשורת של ראש העיר ניר ברקת. האמצעי: SMS. העיתוי: יום שלישי האחרון. באמת, לא נסחפתי? לכנות את ראש העיר שלנו בוגד? מה עבר עלי?

בואו נתחיל מהתחלה. עם כניסתו של ברקת לתפקיד ראש העיר הוא השתתף בישיבתה הראשונה של ועדת התחבורה העירונית. ולא רק הוא. בכירים מהעירייה ישבו שם לצד בכירי משרד התחבורה, אגד, הרכבת הקלה ותוכנית אב לתחבורה. זאת הייתה ישיבה מעניינת. בסופה התקבלו כמה החלטות חשובות, זאת שמעניינת אותנו היא זו שעוסקת במידע בתחנות: " אגד תדאג לשילוט בכל תחנות האוטובוסים, מפות סטטיות וב–150 תחנות יהיו מפות דינמיות – תוך 3 חודשים"

שלושת החודשים עברו – דבר לא קרה. חלף עוד חודש, וכמובן, התחנות נותרו ללא מידע. אין אף מפה רשמית של התחבורה הציבורית בירושלים, בתוך האוטובוסים אין שום מידע על מסלול הנסיעה, על התחנות בהן הוא עוצר או על היעד הסופי. במילים אחרות: אין לנו, הנוסעים באוטובוסים, שום אפשרות לתכנן את הנסיעה שלנו. לא מבחינת זמנים ולא מבחינת מסלול. אנחנו כבולים להרגלים הישנים שלנו. אנחנו לא מחדשים את המסלולים שלנו או את מספרי הקווים. המצב הוא כל כך אבסורדי שכבר יש כמה התארגנויות של אזרחים פרטיים המפיצים מפות של קווי האוטובוס בעצמם.

בחודש יוני פנה "15 דקות", פורום משתמשי התחבורה הציבורית בעיר, במכתב לראש העיר. הזכרנו את קיומה של החלטת ועדת התחבורה שאושררה על ידי מועצת העיר. לא קיבלנו שום תשובה. עם יד על הלב – הופתענו. ציפינו שניר ברקת יזנק על ההחלטה הזו כמוצא שלל רב וידרוש מאגד, משרד התחבורה, ואולי אפילו מהעירייה להציב את המידע בתחנות. פנינו שוב אחרי חודשיים – שוב דממה אלחוטית. יועצו המיוחד לענייני הרכבת הקלה, שנפגש איתנו לפגישת היכרות מאוד נחמדה, ירד למחתרת: לא השיב לאי-מיילים ולא חזר להודעה שהשארנו במשיבון שלו. ניסינו גם מסלולים עוקפים: חברי מועצה, סגני ראש עיר ומקורבים. לא קיבלו אף תשובה מעודדת.

ביום ראשון בשבוע שעבר הצגנו את בעיית המידע בפני השר להגנת הסביבה גלעד ארדן. ארגון 15 דקות, החבר בקואליציית ירושלים בת קיימא, נבחר להיות הראשון שיציג בפני השר את מטרותיו. ארדן וכל צמרת המשרד שלו לא הצליחה להבין מדוע אין מידע בתחנות. הסברנו להם: מערכת האוטובוסים כך כל כך מזעזעת שאף אחד לא מוכן להתחייב על זמני הנסיעה, תדירות הקווים ומסלולם.

כעבור יום התקשרו עיתונאים והתעניינו במה שקרה בפגישה. כשנשאלתי מדוע ראש העיר לא אוכף את החלטת המידע אמרתי את האמת. "אני לא יודע. אין לי הסבר. אבל דבר אחד ברור: ראש העיר בגד בנוסעי התחבורה הציבורית בעיר. הוא התחייב לשפר אותה, הוא קיבל החלטה להציב מידע בתחנות, והוא לא עושה דבר כדי לאכוף אותה".

מיד אחרי שקיבלתי את ה-SMS רציתי להסביר את כל זה ליועץ ראש העיר. התקשרתי אליו. הוא לא ענה. אז שלחתי לו SMS בחזרה. "חשבתי שזה מה שיגרום לכם לדבר איתנו. שוב טעיתי"

קרתא ואינטל הן פעולות הסחה

2009-11-27T10:28:00.003+02:00

הפגנות החרדים נגד אינטל מאוד מקוממות אותנו. הנה הם מגיעים שוב, מפירים את הסטטוס קוו העדין שנרקם בעיר, סוגרים כבישים, בריכות, אצטדיונים, חניונים ומפעלים, לא תורמים לשוק העבודה ולהתפתחותה של העיר, ופוגעים קשות בתדמיתה של העיר.

מחר (שבת) תתקיים עוד הפגנה של הציבור הפלורליסטי בעיר. תחת הכותרת "לוקחים את העיר בהליכה" תתקיים צעדה מכיכר פריז לכיכר ציון. פרטים נוספים תמצאו כאן. אבל בזמן שאנחנו נלחמים עבור החניון ואינטל, העיר בורחת לנו מבין הידיים. הנה דוגמה קטנה שממחישה מי באמת שולט בעיר ובעירייה.

כמה ימים לפני חג פורים האחרון הגיעה למינהל הקהילתי גוננים בו אני חבר תלונה של מתפללי בית כנסת על כך שהעירייה החליטה להציב להם מבנים ניידים בפתח בית הכנסת. הסיפור כשלעצמו הוא מאוד מעניין ושווה התייחסות נפרדת. מדובר היה בגן חרדי שהעירייה החליטה להקים באמצע הרחוב הראשי של השכונה. במסגרת הניסיונות שלנו לשכנע את העירייה שהגן מיותר, ביקשנו לקבל לידינו את הנתונים של גני הילדים בשכונה, את מספרם בכל גן, ואת השכונות ממנה הילדים מגיעים לגנים.

למי שלא מכיר גוננים היא שכונה נחמדה בירושלים, סמוכה למושבה הגרמנית, בשנים האחרונות מהווה מוקד משיכה לזוגות צעירים ולא קשורה למאבקי ההתחרדות של העיר. הנתונים שהשגנו הדהימו אותנו. לא פחות מעשרה גנים חרדים פועלים בשכונה. עשרה. כמעט כולם שוכנים במבנים של העירייה, כולם בתפוסה של שני שליש בלבד (כעשרים ילדים בממוצע), ורוב הילדים הם בכלל משכונות אחרות. מנגד ילדי השכונה שלומדים בגנים ממלכתיים נדחסים לגנים צפופים, רובם רחוקים כשני ק"מ מבתי הילדים.

וזה לא הכל. החרדים טענו שהם מביאים כסף רב לעירייה באמצעות תרומות לגנים. בדקנו. מצאנו בדיוק את ההיפך. כל גן בתפוסה נמוכה עולה לעירייה קרוב למאה אלף שקל בשנה. משרד החינוך מוכן לממן את חלקו רק עבור ילדים רשומים בגן ואם הגן הוא בתפוסה של כשני שליש בלבד, העירייה ממנת את היתר. עכשיו אתם מבינים מדוע העירייה מסרבת לפתוח גנים ממלכתיים חדשים – זה עולה לה הרבה כסף. עכשיו אתם גם יכולים להבין למה לגנים חרדים יש הסעות, ארוחות צהרים חמות, גנים מרווחים, יום לימודים ארוך ומספר גננות וסייעות רב יותר על כל ילד. פשוט יש להם הרבה יותר כסף. הנתונים שחשפנו פורסמו בהרחבה בעיתון הארץ.

תעשו חשבון: עשרה גנים חרדים - בשכונת גוננים בלבד - עולים לעירייה קרוב למיליון שקל. גנים כאלה פועלים בשכונות נוספות ולא חרדיות בעיר כמו גילה, ארמון הנציב, ועוד. תזכרו את הנתון הזה בפעם הבאה שאתם שומעים שהעירייה מקצצת בעוד שירות לתושבים.

במילים אחרות אנחנו נדפקים פעמיים. הגנים שלנו רחוקים, צריך לנסוע אליהם פעמיים ביום בכבישים פקוקים ולחוצים, הילדים לומדים במסגרות צפופות, חונקות ועניות, ואנחנו גם מממנים את הגנים החרדים בלב השכונות שלנו שגוזלות את המשאבים המיועדים לנו.

החרדים סובלים ממצוקה הולכת וגוברת של מוסדות חינוך. קצב הבנייה והפיתוח בשכונות שלהם אינו עומד בקצב הילודה. אני לא מקנא ולא מוכן להתחלף עם הורים חרדים. אבל יחד עם זאת, הפתרונות שלהם לא צריכים לבוא על חשבוני. גם כי זה לא צודק, וגם כי את המשחק הזה אני לא מוכן לשחק. יש לי אלטרנטיבה. להצטרף לעשרות האלפים שנטשו את העיר בשנים האחרונות וחיים באיכות חיים טובה יותר באותה עלות במקום אחר.

בינתיים, בזכותה של חברת המועצה רחל עזריה פתחה העירייה גן נוסף לילדי השכונה שלנו. אם תהיתם – אף גן חרדי לא נסגר או אוחד עם גן אחר.

החרדים הם חלק מהממסד העירוני כבר עשרות שנים. הם נטמעו בתוכו. רשתות הגנים החרדים שפועלות בשכונה שלי הן רשתות עירוניות מוכרות. בנוסף יש לחרדים אגף לחינוך חרדי, אגף לחינוך תורני ועוד ועוד. גני הגיל הרך הם רק דוגמה לשיטה שקיימת בעירייה בכל התחומים.

בעוד הפלגים החרדים הקיצוניים מושכים את תשומת הלב העירונית במאבקים אלימים נגד הממסד שההשפעה שלהם על איכות חיינו היא בעיקר תדמיתית, חבריהם החרדים המתונים הם חלק בלתי נפרד מהממסד הפקידותי והפוליטי, והתייחסותם החד ממדית לתקציב העירוני תרסק בסופו של דבר את כולנו.

רטיניטיס פיגמנטוזה (RP)

2009-11-22T15:39:00.002+02:00

רישיון הנהיגה שלי פוקע מדי ערב. על הרישיון כתוב "מוגבל לשעות היום בלבד". רטיניטיס פיגמנטוזה, זו שמה של המחלה הגנטית שהוריי הורישו לי. זה לא כל כך מסובך להסביר, אני קורא לה עיוורון לילה. תשימו אותי בליל ירח מלא במדבר – אין שום סיכוי שאני אראה משהו. לא כדאי שאני אאחר לסרט בקולנוע – תצטרכו להחזיק לי את היד. זאת מחלה גנטית שנכון להיום אין לה תרופה.

היא מגבילה בעיקר בנהיגה. אי אפשר לנסוע בשעות הלילה – גם לא בכביש מואר. אם יש לי נסיעה אל מחוץ לעיר היא מתוכננת כך שאחזור עוד הרבה לפני שמחשיך או שיהיה מי שיחזיר אותי. אני חייב לגור בעיר, אני חייב לעבוד קרוב למקום מגוריי, ובעיקר - אני תלוי לחלוטין בתחבורה ציבורית. אירועים משפחתיים, פגישות עבודה, וכל מה שקורה אחרי 16:00 בעונת החורף – מחייבים אותי לחפש את התחנה הקרובה ולחכות לאוטובוס. זאת תלות מוחלטת, גזירה שהשלמתי איתה – בעיקר כי אני לא מכיר מציאות אחרת. אתם מפתחים תלות ברכב פרטי – אני מסתדר טוב מאוד בלעדיו.

כללים לנסיעה בתחבורה הציבורית
להתדרדרות החמורה בתחבורה הציבורית בירושלים שמתי לב כשעבדתי בתל אביב. הנסיעה מהבית בקו 18 היתה ארוכה יותר מהנסיעה מירושלים לתל אביב. ברכב פרטי מדובר בנסיעה של שמונה דקות לכל היותר, הליכה ברגל לוקחת 45 דקות, אבל באוטובוס זה לוקח יותר משעה. ניסיתי ללמוד את ההרגלים של התחבורה הציבורית בעיר, שעות של אוטובוסים, מסלולים, כדי לשפר את הזמנים אבל בפועל גיליתי עליה דברים אחרים.

ברגע שנראה אוטובוס בקצה האופק מתחילים להרגיש תכונה בתחנה. מתחיל קרב עדין בין הממתינים מלווה בדחיפות מרפק קלות. זה השלב בו מנחשים היכן הנהג יעצור בדיוק. הפרמטרים: גודש התנועה בכביש, המכוניות החונות בסמוך לתחנה, כמות האנשים בתחנה ועוד.

נוסע בלי חופשי חודשי – נדפק. בזמן שהנהג נותן לו עודף, עוקפים אותו בין חמישה לעשרה נוסעים. גם אם היו מקומות פנויים באוטובוס – הם כבר היסטוריה. מי שמצא מקום פנוי נדבק לכיסא בכל מחיר. אישה בהריון, קשישים עם עגלות של שוק – זאת הבעיה שלהם.

לקח לי כמה שבועות להבין שזו מלחמת הישרדות בה החזק שורד. ניסיתי למצוא אנשים כמוני באוטובוסים, וגיליתי שנכחדנו. מי שנוסע היום בתחבורה הציבורית בירושלים הוא רק מי שאין לו ברירה. מי שיכול לוקח מונית, הולך ברגל, או ששם נפשו בכפו ומעדיף לנסוע ברכב פרטי – רק לא באוטובוס. שם נוסעים רק מי שאין להם ברירה. אלו שאין להם כסף למונית או לרכב פרטי, בקיצור: תלמידי תיכון, קשישים, עניים וחרדים.

את 15 דקות, ארגון הפועל לשיפור התחבורה הציבורית בירושלים, הקמתי יחד עם אהוד עוזיאל. החלטנו שנמאס לנו. לדעתנו הרכבת הקלה היא תירוץ גרוע. אנחנו חושבים שתכנון נכון, ובעיקר - כזה שמשתף את הציבור - היה פותר ויפתור בעיות עתידיות. ראש העיר ניר ברקת ושר התחבורה ישראל כץ מתעלמים. מהצד השני עוד לא נתקלנו בנושא שסוחף כל כך הרבה ירושלמים מכל כך הרבה קצוות שונים של העיר.

אנחנו עומדים להשיק אתר אינטרנט חדש. אתם מוזמנים להציץ בו בסביבת העבודה בקישור הזה. נשמח לשמוע כאן הערות והצעות לשיפור. שמואל בראנץ, שעובד עליו במרץ בשבועות האחרונים, ישמח גם לשמוע מילה טובה.

אנחנו מתחילים

2009-11-10T11:45:00.008+02:00

אנחנו מתחילים. היום ה-10 לנובמבר 2009, וזה הפוסט הראשון בבלוג החצי-אישי-חצי-מקצועי שלי. אז מה יקרה פה? הבלוג יעסוק באופן טבעי בחומרים שמעניינים אותי, והם כולם שזורים זה בזה במארג סבוך.

ירושלים על גווניה וצבעיה השונים תשחק כאן תפקיד מרכזי. יחסי האהבה-שנאה אותם אני מנהל עם העיר יעברו כאן כחוט השני. ירושלים פחות בהקשר ההיסטורי, לא כל כך במובנה הדתי וכמעט במנותק ממעמדה הלאומי. ירושלים תהיה נוכחת כעיר מגורים על המרחבים הציבוריים המוזנחים שלה, על מערכת התחבורה הקורסת שלה, על מערכת החינוך הממלכתית העלובה שלה. ירושלים תהיה כאן עיר חולה אבל גם אהובה.

אני לא ירושלמי מלידה. הגעתי לכאן לפני 12 שנה ללימודים ומאז חשבתי כבר מספר פעמים להגר ממנה. לקח לנו הרבה זמן ללמוד ולהכיר זה את זו. את הקרביים שלה למדתי להכיר כשמוניתי לתפקיד הכתב המוניציפאלי של "כל העיר" בשלהי תקופתו של ראש העיר לשעבר אהוד אולמרט. נחשפתי למוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, למוסדותיה השונים והמגוונים, וניסיתי כמה שיותר לפגוש את בניה ותושביה של העיר הלא פתורה הזו.

אני אכתוב כאן גם על מאחורי הקלעים של העיסוק ממנו אני מתפרנס: ייעוץ תקשורתי וחשיבה אסטרטגית, או במילים אחרות - איך להשתמש בתקשורת ובאינטרנט כדי להשיג מטרות. בלוג למשל, זאת דרך שאני מנסה. יחד נראה אם הוא מצליח להשפיע.

על מה עוד? באופן טבעי על חרדים, מערכות היחסים שלהם, הפנימיות והחיצוניות. גם בסוג מסוים של חרדיות: חב"ד. התחנכתי על ברכי החסידות הזו, כנער נסחפתי יחד איתה באקסטאזה משיחית שהותירה בי כמיהה למשהו שאיננו.

מזרחיות, זהות, חיפוש שורשים, בוכארה, הורות, יהיו חלק מהבלוג, בתקווה שנרגיש כאן כולנו בנוח. אינטרנט, מערכת בתי המשפט, צרכנות, יצוצו כנושאים בכמה פוסטים.

אתם מוזמנים להצטרף אלי למסע הזה. כאן זאת נקודת ההתחלה, אני מקווה שלא שתסכימו עם כל מה שייכתב כאן, שאעורר בכם עניין להשתתף בדיון, שנצליח לשכנע אחד את השני במסגרת תרבות דיון הוגנת ובעיקר שנצליח להשפיע במשהו על עתידה של העיר.